קשת שחורה לבנה (BoyXBoy)

2# - אני מזיע מהעיניים, כלבה, לא בוכה

גיא לא ידע איך להתמודד עם אנשים בוכים.

רגשות פשוט לא היו הקטע שלו, הוא לא התחבר לכל האנשים האלו ש...הרגישו דברים. כלומר, כן, הוא הרגיש... אבל פחות.

ברמה הזאת הוא התחבר לאיתי מאוד; הבחור הזה שלא משנה כמה אתה תרד עליו לא יתחיל להתמוטט לך, שלא יכעס לא משנה כמה ילחצו על הכפתורים שלו, שיישאר אותו דבר בכל סיטואציה.

טוב, כמו שגיא קלט, כמעט בכל סיטואציה.

לגיא לא היה שמץ מה עבר על איתי שהוא התחיל לבכות פתאום, אבל לראות את אחד האנשים היותר חסרי רגשות שהוא מכיר מתחיל לבכות כאילו הוא כרגע איבד את כל משפחתו בשרפה... הפחיד אותו למדיי.

הפנים של איתי פתאום משום מקום התעוותו קלות, העיניים שלו התחילו להפוך מבריקות למראה ושורת שיניו העליונה נשחקה בזו התחתונה.

מה לעזאזל? לפני שנייה הוא צחק - אבל אוקיי, הוא ייתן לו את זה; משהו בו נשמע פשוט חלול.

לפני שגיא ספר עד שלוש בראשו, שפתיו של איתי כבר נמשכו אחורה ויבבה חמקה מגרונו. הוא הסתכל בהלם על איתי שעה שעיניו התמלאו דמעות שנטפו על לחייו בלי שום מעצור.

מה... מה אומרים?

"אתה... אתה בסדר?" הוא מלמל בשאלה את השורה היחידה שעברה לו בראש שהלמה את הסיטואציה.

בין השורות שעברו לו בראש; אוקיי, אני אלך עכשיו, ולקרוא לרופא?

למרות שאיתי בכה את החיים שלו, בצורה גרונית, והפנים שלו, שהפכו אדומות, התנפחו מדמעות - הוא עדיין גלגל עיניים. "כ-כן, גאון ה-הדור, אני ב-ב-ס-סדר גמור." הוא משך באף בקולניות, הקול שלו נטף ציניות טהורה. "מש-ו נכנס לי לע-עין."

"ברצינות?" אוקיי, גיא לא בהכרח הבין את הציניות שלו. הוא פשוט היה... אדם כזה.

"ברור שלא!" איתי הכריז בנוקשות. בזמן שגיא נרתע מעוצמת הקול, איתי, ששמע רעשים מכיוון הכיתה, פער את עיניו בחרדה.

הו, אוראל וגל. הוא בטח לא רצה ששני אלה יראו אותו במצב הזה. ברגע שאיתי הבין שהם כנראה עומדים לצאת מהכיתה, הוא דפק ספרינט מטורף לכיוון השירותים הקרובים.

גיא הסתכל.

חשב.

טוב, לעזאזל עם זה, היה לו מוסר. הוא היה אדם עם מוסר, ולכן הוא החליט לעקוב אחרי איתי לתוך השירותים.

---

איתי הלך לתא האמצעי - אם הוא לא היה במצב היסטרי הוא כנראה היה אומר בחיוך ענקי "כי אני מרכז העולם." - והתיישב שם על האסלה שהוריד את המכסה שלה למטה. רגליו קופלו לעבר חזהו, ידיו חיבקו את ברכיו קרוב קרוב אליו, ופניו היו קבורות ביניהן.