Marry for the family

פרק 20

״היי אני אודין, אני מתחילה היום לע-״ ״-יופי! חיכיתי לך״ האישה שעמדה בקופה של החנות קטעה אותי בחיוך ויצאה מהקופה נעמדת מולי ״אני מיי, בואי אני אסביר לך על כל מה שאת צריכה לדעת״ היא אמרה וכבר כל הכוח לעבוד נעלם לי ורציתי לחזור הבייתה ולישון במיטה עוד איזה שעתיים שלוש. אבל במקום ללכת הבייתה הלכתי אחרי מיי, מקשיבה לכל ההסברים של איך לעזור ללקוחות כמו שצריך, איך לקפל את הבגדים, איפה כל בגד נמצא, הסדר של המידות מלמטה ללמעלה וכל מיני דברים שגרמו לי לרצות לבכות
״טוב בינתיים בגלל שעדיין אין לקוחות את יכולה ללכת פה למחסן ולהוציא את הסחורה ולשים במקום״ היא אמרה והינהנתי ״אה! וכמעט שכחתי, תביאי לי את התיק שלך ואת הפלאפון שאני אשים במגירה מתחת לקופה כי אסור פלאפונים בזמן העבודה״ היא אמרה ובלית ברירה הגשתי לה את הפלאפון שלי יחד עם התיק והלכתי לכיוון המחסן נכנסת וכמעט בוכה שאני רואה את כמויות הבגדים שאני צריכה לסדר.
״חודש אחד, רק חודש אחד״ מילמלתי לעצמי מזכירה את זה שהתערבתי עם לירון על כמה זמן אני אחזיק בעבודה הזאת
״חודש אחד למה?״ קול הקפיץ אותי מאחורה והסתובבתי מביטה בבוס שלי שפגשתי באותו יום שבאתי לחפש פה עבודה
״סתם, זה תרגיל מוטיבציה קטן״ אמרתי בחצי חיוך
״אה יפה״ הוא אמר מביט בערימות בגדים שמאחוריי ואז נועץ את העיניים הירוקות שלו בי ״צריכה שאני אשלח עוד מישהי לעזור לך?״ הוא שאל והנדתי בראשי בנימוס
״זה בסדר אני אסתדר״ אמרתי והוא הביט בי נותן לי חיוך מושלם ויוצא מהמחסן, איזה חמוד, רצה לשלוח לי עזרה. רגע, תזכירו לי למה אמרתי לא? סתומה!!!!!!!
התחלתי לקפל בגד אחר בגד, מניחה בערמות לידי ומסדרת הכל. רק מתפללת לרגע בו אני אוכל לחזור הבייתה.

״המשמרת שלך הסתיימה, קחי״ מיי אמרה מגישה לי את הפלאפון ואת התיק הקטן שלי ונתתי לה חיוך מוכיר תודה
״תודה״ אמרתי לוקחת אותו ופותחת אותו מביטה בעשרים ושמונה שיחות מלירון, מה לעזאזל? פתחתי את הפלאפון והתקשרתי אליו תוך כדי שאני מתקדמת החוצה אל החנייה ששם נמצאת המכונית שלי
״אפשר להבין מה אלה כל השיחות האלה?״ שאלתי אותו
״אפשר להבין קודם למה את לא עונה לאף אחת מהן?״ הוא שאל
״כי עבדתי אולי??״ אמרתי את המובן מאליו
״אה נכון״ הוא אמר ״טוב בואי בואי לבית של ההורים שלך״ הוא המשיך
״מה למה?״ שאלתי פותחת את הדלת של האוטו ״תיכננתי ללכת ללוגן״
״אה אז תלכי אליו ואז תבואי״ הוא אמר וכיווצתי את רבותיי בבלבול, מה יש לו?
״אוקיי.. ביי״ אמרתי וניתקתי את השיחה מתיישבת בכיסא הנהג באוטו ומתניעה את האוטו נוסעת ברוורס כדי לצאת מהחנייה, מחזירה לדרייב מתחילה לנסוע ועוצרת את האוטו בבום כשאני רואה את הבוס שלי עומד בדיוק סנטימטר לפני הפגוש של האוטו שלי. פאק! כמעט דרסתי אותו.
״אתה בסדר?״ מיהרתי לצאת מהאוטו וללכת אליו
״כן, ניצלתי מדריסה בשנייה האחרונה״ הוא אמר בחיוך וכבר הוקל לי שהוא מחייך אליי
״הבהלת אותי, לא ראיתי אותך״ אמרתי מתיישבת על הקדימה של האוטו שלי והוא חייך אליי, חושף שיניים לבנות מושלמות. זה אמיתי הדבר הזה? אבל יש לו יופי בובתי מידי, אין אחד בעולם הזה שיותר יפה מלוגן.
״העיקר שבלמת בזמן״ הוא אמר מתיישב לצידי ״אז איך היה היום הראשון?״ הוא שאל והבטתי בעיניים הירוקות שלו
״היה.. סבבה״ אמרתי בחצי חיוך והוא צחק
״סבבה? אני רואה על הפנים שלך שאת סבלת״ הוא אמר וחייכתי חיוך נבוך
״היה סבבה יחסית״ אמרתי והוא חייך ״אז מה בוס? הולך הבייתה מוקדם?״ שאלתי והוא הביט במשהו על הפנים שלי ״מה?״ שאלתי וידו עלתה אל פניי, מזיזה שערה שנפלה אל מאחוריי האוזן שלי
״ת-תודה״ מילמלתי קצת בהלם ״טוב אני חייבת לזוז״ התפקסתי על עצמי וקמתי מהאוטו והוא נעמד גם כן
״שלא אעכב אותך יותר מידי״ הוא חייך ולקח צעד אחורה
״ביי״ חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך ונכנסתי חזרה לאוטו נוסעת משם, הפעם בלי כמעט לדרוס אף אחד.
״אני גמורה!!!״ צעקתי צונחת על הספה של לוגן ״נראלי אני אקח חופש לאיזה שבוע שבועיים״ הוספתי
״רק היום התחלת!״ לוגן צחק מהמטבח
״ואני כבר גמורה! למרות שהבוס שלי היה סופר נחמד״ אמרתי ולוגן נעמד מאחוריי ראשי
״בוס? זכר?״ הוא שאל
״כן, מה הבעיה?״ שאלתי מטה את ראשי אחורנית מספה ומביטה בו מעליי
״הוא לא סתם יהיה נחמד אלייך, אמרת לו שאת תפוסה?״ הוא שאל
״כן מה יש לך? אמרתי את זה עוד לפני שאמרתי מה השם שלי בריאיון עבודה״ אמרתי בציניות
״אז תדאגי להבהיר לו שאת תפוסה״ הוא אמר מתכופף אליי ונותן לי נשיקה על שפתיי
״הלו״ עניתי לפלאפון שלי שצלצל בלי הפסקה
״אתם מעוניינים לבוא לסופש בצימר?״ קולו של לירון נשמע והתיישבתי בחדות על הספה
״כן כן כן כן!״ אמרתי במהירות ובחיוך ענקי ״אני אשמח לבוא איתך
לסופש בצימר״ אמרתי, מחכה לתגובה של לוגן ובאותו רגע לוגן חטף את הפלאפון מהאוזן שלי וניתק את השיחה
״א-״ ״-תירגע! זה גם אתה בא, זה היה בצחוק!!!״ מיהרתי להרגיע אותו כשאני צוחקת והוא התיישב לצידי על הספה ונשך את הכתף שלי
״אח!!״ גחנתי בכאב ״למה?״ שאלתי מעסה את הכתף שלי
״תיזהרי ממני את״ הוא אמר והפלאפון צילצל שוב ועניתי
״מה ניתקת?״ לירון שאל וציחקקתי
״סליחה, סופש הזה?״ שאלתי
״כן, מצאתי מקום זול רצח ונראה מדהים״ הוא אמר ״ככה גם תוכלי להכיר את חברה שלי״ הוא הוסיף
״מהה????״ צעקתי ולוגן זז הצידה מניח יד על האוזן שלו
״את לא נורמלית״ הוא מלמל וצחקתי מבקשת סליחה
״יש לך חברה ורק עכשיו אני יודעת?!״ שאלתי בכעס
״זה בסך הכל חודש ביחד״ הוא אמר
״אני לא מאמינה! חודש שלם שאני לא יודעת״ אמרתי בחוסר אמון ״בסדר אנחנו נבוא״ אמרתי
״את היפה בנשים שתדעי לך״ הוא אמר וחייכתי
״דיי תמשיך״ אמרתי בציניות וצחקתי והבטתי בפרופיל של לוגן ובלסת המהודקת שלו, שמעידה על זה שהוא קצת כועס ״טוב אני אדבר איתך עוד מעט כשאני אחזור הבייתה״ אמרתי וניתקנו את השיחה
״אתה כועס?״ שאלתי נשענת עליו
״לא״ הוא ענה ממשיך לבהות בטלוויזיה ונאנחתי
״אתה כועס״ קבעתי
״אני לא״ הוא אמר ועליתי מעליו מתיישבת עליו וחוסמת לו את הטלוויזיה ״אני לא כועס״ הוא אמר
״אז אנחנו הולכים לצימר בסופש הזה״ אמרתי והוא כרך את ידיו סביב מותניי מצמיד אותי אליו
״בסדר״ הוא מילמל לכתף שלי ושתל שם נשיקה ״ומי זה אנחנו?״ הוא שאל
״אני, אתה, לירון וחברה שלו״ פירטתי והוא הינהן אבל יכולתי לראות שהוא לא שמח שאנחנו הולכים עם לירון, אחרי מה שהיה. אבל מה שהיה היה והוא גם ביקש סליחה, וחוץ מזה הוא היה החבר הכי טוב שלי איזה מיליון שנה ואני לא מתכוונת לפסול אותו בגלל שהוא התנהג חרא פעם אחת.
״לוגן!״ צווחתי כשהוא הפך אותי לשכב על הספה כשהוא מעליי ״אתה לא נורמלי! מה אתה מבהיל אותי ככה! תודיע שאנחנו זזים״ אמרתי והוא התעלם ממני מצמיד את שפתיו לשלי