Marry for the family

פרק 25

״אני כל כך שמחה שבאת אליי״ ניקול אמרה אחריי שהגעתי אלייה הבייתה וסיפרתי לה את כל מה שעבר עליי עד עכשיו ושתינו יושבות על הספה בסלון מכוסות בשמיכה
״הייתי צריכה להקשיב לאייל ברגע שהוא אמר לי ללכת״ אמרתי והטשטוש בעיניים חזר שוב ונאנחתי כשהדמעות התחילו לזרום שוב
״אוי מאמי״ ניקול אמרה והתקרבה אליי מחבקת אותי וכבר לא הצלחתי לעצור את הבכי
״זה מזכיר לי את הפעם שאמא שלך באה אליי בוכה בגלל אבא שלך״ ניקול אמרה והתרוממתי מביטה בה ומוחה באגרסיביות את הדמעות
״באמת?״ שאלתי
״זה היה המחזה הכי שובר לב שאת יכולה לדמיין״ היא אמרה וליטפה את השיער שלי ״אמא שלך הייתה שבורה ככה במשך חצי שנה בערך אני חושבת״ היא המשיכה לספר
״בגלל אבא?״ שאלתי והיא הינהנה
״הוא שבר לה את הלב, היא התרסקה לגמרי, את לא רוצה לדמיין אפילו מה היא עברה״ היא סיפרה לי ״ואני לא רוצה שתגיעי למצב הזה, אז תיקחי את עצמך בידיים כבר מעכשיו, עם כמה שזה קשה, ותתחילי להתאושש ולבנות את עצמך מחדש״ היא אמרה, מחדירה בי היגיון.
״את צודקת״ אמרתי ״זה קשה אבל.. אני אנסה לפחות״ הוספתי
״זאת הילדה שלי״ היא אמרה בחיוך והידקה אותי אלייה
״אני צריכה ללכת לדבר עם אבא שלי״ אמרתי והיא הביטה בי
״את רוצה ללכת עכשיו?״ היא שאלה
״אני לא יודעת״ הודתי ״ואם לוגן הלך לשם כדי לחפש אותי? אני לא אצליח להסתכל לו בעיניים ולבקש ממנו ללכת״ אמרתי
״אז לא עכשיו, עוד מעט״ היא חייכה אליי חיוך חמים
״אבל אם- אוף! אני כן רוצה לראות אותו, לראות אותו ולדרוש ממנו את כל ההסברים שהוא כל כך חייב לי ואז אני אסלח לו ונחזור להיות ביחד״ אמרתי ובילבלתי את עצמי לגמרי
אני שונאת אותו. אני שונאת אותו על זה שהוא לא סיפר לי שזה מה שהוא עשה בשביל שאבא שלי יסכים לקשר הזה.
אבל אני אוהבת אותו ואני יודעת שאם הוא רק יגיד סליחה וייתן לי את המבט הזה שלו מלא החרטה והצער אני אסלח לו ברגע אחד ולא אפספס הזדמנות ליפול לתוך החיבוק שלו.
״את עדיין אוהבת אותו מאמי שלי״ ניקול אמרה וחייכתי חיוך עצוב
״אני אוהבת אותו ברמה שזה מכאיב לי כבר״ אמרתי בקול רועד
״אוף ניקול, אני לא יודעת מה לעשות״ יללתי
״את צריכה קצת זמן לעצמך״ היא אמרה ״אולי תיקחי לך איזה זמן קטן לעצמך? תיסעי לחופשה קטנה, לנקות את הראש מכל מה שעובר עלייך ולחזור שלמה יותר עם ההחלטה שתחליטי בסופו של דבר״ היא הציעה
״אולי אני אעשה את זה״ אמרתי
דווקא רעיון לא רע.
דפיקות על הדלת גרמו לי ולניקול להפנות את הראש הצידה לכיוונה ואוטומטית המחשבה שזה לוגן עלתה לי לראש
״את חושבת שזה הוא?״ שאלתי חצי בהתרגשות והיא הביטה בי מרימה גבה וצוחקת
״את צריכה לראות אותך, מתרגשת כאילו הוא לא עשה את מה שעשה״ היא אמרה וקמה מהספה וניגשה לדלת ומצד אחד כל כך רציתי שזה יהיה הוא אבל כל כך לא.
״אלכס? למה אתה דופק?״ ניקול שאלה את אלכס שעמד בדלת וברגע אחד כל התקווה המוזרה שהייתה לי נעלמה
״נעלת את הדלת אולי?״ הוא הזכיר לניקול וחייך אלייה ולקח צעד קדימה ״כבר שוכחת דברים? הגיע הגיל?״ הוא שאל אותה בשעשוע והיא דחפה אותו אחורה
״תרמוז עוד פעם אחת שאני זקנה ותמצא את עצמך ישן ברחוב״ היא הזהירה אותו והוא תפס במותניים שלה וגרם לה לצחקק כמו ילדה קטנה והוא הניח נשיקה על השפתיים שלה גורם לצביטה קטנה בלב שלי.
״אהה אודין פה״ ניקול לחשה לאלכס והוא ניתק את הידיים שלו ממנה ולקח צעד אחורה וכחכח בגרונו מביט בי בחצי חיוך
״מה קורה ילדונת?״ הוא שאל והתקדם לעברי ונעמדתי מחבקת אותו
״נחמד מינוס״ אמרתי והוא הידק את החיבוק ואז שיחרר
״מי פגע בך? אני אדאג לטפל בו״ הוא אמר וצחקתי צחוק עצוב
״אני בסדר אל תדאג, אני אטפל בו בעצמי״ מילמלתי בשקט את החלק האחרון ״טוב אני זזה״ הוספתי והשחלתי את רגליי אל תוך הנעליים
״אני אקח אותך״ ניקול קבעה
״לא זה בסדר יש ל-״ התחלתי להתנגד ונעצרתי, נזכרת שאין לי מכונית וניקול הרימה גבה בחיוך, צוחקת על זה שנזכרתי רק עכשיו אחרי ששעה ישבתי ובכיתי לה על כל העניין ״אה כן״ מילמלתי ולקחתי את המזוודה יוצאת אחרי ניקול מהדלת מכניסה את המזוודה לבגאז׳ ומתיישבת לידה
״תורידי אותי אצל ההורים שלי״ ביקשתי והיא אישרה
״את בטוחה? יש סיכוי ש-״ ״-בטוחה? לא. אבל- טוב אין אבל, פשוט לא בטוחה ואני לא יודעת מה אני עושה בכלל״ הודתי בפנייה
אולי אני הולכת לשם מתוך תקווה לראות אותו, למרות שאני יכולה פשוט לענות לאינספור טלפונים שלו, אבל.. וואי אני כל כך מבולבלת, אני לא יודעת מה אני עושה בכלל.
״תודה ניקול״ אמרתי ברגע שלקחתי את המזוודה ונעמדתי בשביל לבית של ההורים שלי ו-אוי לא, המכונית של לוגן, היא כאן.
אז במחשבה שנייה אולי אני לא כל כך מוכנה לראות אותו.
״אודין״ הקול מלא הקלה שלו נשמע מאחוריי וכל הגוף שלי נדרך.
לא לא לא לא!
״ניקול, אני רוצה ללכת, עכשיו!״ התחננתי בשקט כשדמעות ממלאות את עיניי והיא סימנה לי עם העיניים וברגע אחד מיהרתי כמו שלא מיהרתי בחיים להיכנס אל תוך האוטו דוחפת יחד איתי את המזוודה והיא נסעה במהירות משם והסתובבתי מביטה בדמות של לוגן דרך עיניים מטושטשות
״לעזאזל״ יבבתי ״חשבתי שאני מסוגלת לראות אותו״ בכיתי
״זה בסדר מאמי״ היא אמרה ועצרה בצד מסתובבת עם פלג גופה העליון אליי ״את לא יכולה לדעת בוודאות איך תגיבי לדברים מסויימים, קורה, והכל טובה״ היא אמרה ומחתה את הדמעות שלי
״אני רוצה שהוא יסביר לי למה, למה הוא לא דאג לספר לי את זה, למה הוא שמר את זה בכלל?״
״א-״ ״-אני לא מבינה מה הקטע הזה? אחרי הארוחה אצל ההורים שלו הוא יכל להגיד לי את הכל, לא להמשיך להסתיר. אני טיפשה! לא הקשבתי למה שאבא שלו אמר! הייתי צריכה לשאול אותו למה הוא התכוון״ קטעתי את ניקול והעצבים התחילו לבעור בגוף שלי
״את לא טיפשה״ ניקול אמרה ״את אוהבת אותו״
״ הלוואי שהיה אפשר פשוט להפסיק את הרגש הזה, לעצור אותו, שלא ייכאב ככה״ התפללתי ״את חושבת שאני צריכה ללכת אליו? לבקש הסברים?״ שאלתי את ניקול
״את כן צריכה הסברים מאמי שלי, השאלה היא אם את בכלל מסוגלת לעמוד מולו״ היא אמרה בקול עדין ותומך
״אני לא יודעת״ מילמלתי ״אני חושבת שאני אקח קצת מרחק מהכל, קצת חופש, אחזור עם ראש נקי״ החלטתי והיא חייכה
״מה שאת מחליטה״ היא אמרה
״את יכולה להקפיץ אותי למלון הזה שהיית בו? הגדול הזה שנמצא במרכז״ שאלתי את ניקול והיא אישרה מתניעה את האוטו שוב ונוסעת.
זהו זה, הגיע הזמן שלי לנקות את הראש.