Marry for the family

פרק 36

טוב אז אחריי שחלקכן הפחדתן אותי כהוגן החלטתי לכתוב פרק סופר דופק מהר בשבילכן😉😉😉😉😉😉
שתהייה לכן שבת שלום💋

״הוא נלחם כמו אריה, לא וויתר לרגע וכרגע הוא הועבר לחדר להתאוששות״ המילים של הרופא כמעט וגרמו לי להיחנק וברגע שהוא הסביר לי איפה נמצא החדר רגליי רצו לשם על דעת עצמן ללא כל היסוס נוסף ודחפתי את הדלת של החדר נכנסת לשם כשכולי דומעת ועייפה ונאנקתי כשהבטתי בו, שוכב על המיטה כשעיניו עצומות וברגליים רועדות התקדמתי לעברו
״ל-לוגן?״ קראתי בשמו בקול רועד ונעמדתי לצד המיטה שלו ״לוגן?״ קראתי שוב בשקט והושטתי את היד הרועדת שלי לכיוונו והנחתי אותה על הלחי שלו ומשכתי אותה במהירות אליי כשהוא פקח את העיניים
״א-אודין״ הוא אמר בקול צרוד ושפתיו נמתחו לחיוך כואב
יבבה נפלטה מפי וחיבקתי אותו במהירות, מתעלמת מקול הכאב שיצא מבין שפתיו ומטיחה את שפתיי בשלו מרגישה את הדמעות המלוחות שלי מתערבבות בנשיקה ״אני מצטערת״ לחשתי ״אני כל כך מצטערת״ המשכתי והוא נשך את השפה התחתונה שלו בכאב בזמן שהוא זז מעט לצד וטפח על המקום שהתפנה לצידו על המיטה, מסמן לי לשכב לצידו. וללא כל היסוס נשכבתי עוטפת אותו בידיי
״את לא עשית כלום״ הא דיבר בקול חלש ועצמתי עיניים מצמידה את הראש שלי לחזה שלו ונותנת לעצמי להיכנע לריח הממכר שלו
״תפסיקי לבכות, הכל בסדר״ הוא אמר והתרוממתי כשהוא ניסה לזוז ונאנח בכאב
״אל תזוז!״ ציוויתי עליו והוא הביט בי והמבט שלו השתנה והוא הרים את היד שלו לעברי מלטף את הלחי שלי ומנגב את הדמעה שברחה מעיניי ועצמתי עיניים, מתענגת על המגע של כף ידו
״את מתנהגת כאילו מתתי״ הוא חייך אליי ויבבה ברחה מבין שפתיי שנזכרתי בסיוט, בכאב שהרגשתי. ״היי״ הוא אמר ״הכל בסדר, אני כאן״ הוא המשיך והבטתי בו דרך העיניים האדומות שלי שמפולות מדמעות
״אני אוהבת אותך״ חייכתי אליו חיוך שבור
״גם אני אוהב אותך בכיינית שלי״ הוא אמר ורכנתי אליו מנשקת אותו ומתיישבת חזרה ברגע שדלת החדר נפתחה וסובבתי את הראש שלי מביטה בדניאל שנכנס לבפנים והתקרב אלינו
״הנה ראית אותו״ דניאל אמר ותפס בכתף שלי מחבק אותי ״נרגעת עכשיו?״ הוא שאל והינהנתי מביטה בלוגן ״איך אתה?״ הוא שאל את לוגן
״בסדר, כואב קצת אבל יעבור״ הוא ענה לו ״אודין״ הוא היישיר את מבטו אליי והבטתי בו בשאלה ״את יכולה לתת לי רגע עם דניאל?״ הוא ביקש והינהנתי בשקט מניחה נשיקה עדינה על שפתיו, זוכה למכה בעורף מדניאל ויוצאת מהחדר עם חיוך קטן על שפתיי

״אבל הוא בסדר עכשיו, הוא מתאושש מהניתוח ואני אמצא את הבן זו- סליחה, את אותו אחד שדקר אותו ואדאג שהוא יישלם״ דיברתי עם אלינור, אמא של לוגן, בפלאפון ודאגתי לספר לה ולהרגיע אותה
״אני מקווה מאוד שתמצאי, אני אבוא עוד מעט לשם״ היא אמרה
״אין בעיה, אני בטוחה שהוא ישמח לראות אותך״ אמרתי
״אייל קורא לי, אני כבר חוזרת אלייך מתוקה״ היא אמרה וצמרמורת עברה בגופי כשהיא אמרה את השם שלו
״אין בעיה״ מלמלתי וניתקנו את השיחה
וחייגתי לאבא שלי
״היי נסיכה של אבא, מה קורה?״ הוא ענה ולא יכולתי שלא לחייך
״לא כל כך טוב״ דיברתי בכנות
״מה קרה?!״ הוא מייד נדרך
״אבא, זוכר את אותו אחד שהתקשר אליי ודיברת איתו בפלאפון? אבא של ההוא שב-״ ״-כן, עידן, מה איתו?״ הוא קטע אותי
״אז הבן שלו דקר את לוגן ו-״ ״-הוא מה?!״ הקול מלא הזעם של אבא שלי לא יכל להישמע יותר זועם ״אבל לוגן בסדר עכשיו, אני רק רוצה שתמצא לי אותו״ ביקשתי
״אין סיכוי אודין, את לא הולכת לראות אותו״ הוא קבע, כבר מבין לבד מה אני רוצה לעשות
״אבל אבא!״ התנגדתי ״שום אבל!״ הוא החליט ״את לא נפגשת איתו״
״אתה יודע כמה אני אוהבת ומכבדת אותך נכון אבא?״ שאלתי
״כן נו״ הוא אמר מזרז אותי להגיע לנקודה
״אז שתדע שאני מתכוונת למצוא אותו ולהתעמת איתו גם אם לא תסכים, אני יותר מעדיפה שתהייה יחד איתי בקטע הזה אבל אם אתה מחליט שלא אז לא בכוח״ הסברתי לו ושמעתי אותו נאנח דרך הפלאפון
״עקשנית כמו אמא שלך״ הוא מלמל ״בסדר, אני אמצא לך אותו״ הוא הוסיף וחייכתי ״אבל! אני זה שמטפל בו״ הוא קבע
״כן כן ברור״ מיהרתי להגיד ״תודה אבא ביי״ הוספתי וניתקתי, מרגישה שמחה שהוא הולך לחטוף על מה שהוא עשה.
״על מה דיברתם?״ שאלתי את דניאל ברגע שהוא יצא מהחדר של לוגן
״לא עניינך דוחפית״ הוא חייך אליי
״זה לא יפה בכלל, שתדע לך, ככה להסתיר מידע מאחותך הקטנה״ אמרתי לו משלבת את ידיי תחת חזי
״יאאלה לכי אליו קרצייה, אני זז הבייתה״ הוא אמר וחיבק אותי וחייכתי כורכת את ידיי סביבו והוא הניח נשיקה על קודקוד ראשי והלך בזמן שאני נכנסתי לחדר והתיישבתי לצד לוגן על המיטה
״אז... על מה דיברתם?״ שאלתי סקרנית, מקווה שממנו אוכל להוציא את המידע
״כל מיני״ הוא לא הסגיר שום מידע
״כל מיני...?״ שאלתי
״נושאים״ הוא המשיך להתחכם וגלגלתי עיניים
״נו ספר לי״ דרשתי כמו ילדה קטנה
״אולי אחר כך״ הוא החליט ״בואי לפה, אני צריך אותך קרוב אליי״ הוא אמר וחייכתי נשכבת לצידו ונצמדת אליו, משתדלת שלא להכאיב לו
״אני מצטערת״ לחשתי אחרי דקה של שקט
״את מוכנה להפסיק להצטער?״ הוא ביקש
״אבל אם רק לא הייתי מתעקשת ללכת לטיילת! היינו עדיין בבית ואתה היית ע-״ ״-מה שצריך לקרות קורה, לא נורא, זה סיפור לילדים״ הוא קטע אותי
״סיפור לילדים?! מה אתה רוצה לספר להם?! סיפור ה-׳איך דקרו את אבא?׳ ״ שאלתי בהלם
״לא, אנחנו נספר להם שאבא נלחם כדי להגן על אמא מפני אנשים רעים וכשהתיק הרע שלף את הנשק שלו אבא נעמד והגן על אמא בגופו״ הוא דיבר וגרם לי להרים גבה
״מישהו פה קצת מטושטש בנוגע לפרטים אני מבינה״ שפתיי נמתחו לחיוך משועשע ״מעוניין לעוף על עצמך עוד יותר גיבור?״ שאלתי
״ואחרי זה נספר איך אבא, בכוחותיו האחרונים, אחרי מלחמה לא הוגנת, נלחם בשיניים על חייו״ הוא המשיך
״בראבו, בראבו״ אמרתי מוחאת כפיים ״חשבת פעם לפתח קריירה כשחקן?״ שאלתי
״את האמת שאמרו לי שדוגמנות זה יותר בשבילי״ הוא המשיך להתעופף על עצמו
״וואו עצוב״ אמרתי בקול רציני והוא הביט בי בשאלה ״הם מודעים לזה שהם צריכים בדיקת ראייה?״ המשכתי והוא הזעיף לי פנים וצחקתי
״סתם! אתה הדבר הכי יפה שקיים בארץ״ הכרזתי
״רק בארץ?״ הוא שאל מרים גבה
״בעולם!״ קבעתי
״רק בעולם?״ הוא שאל שוב
״מה? לא מספיק לך? איזה חמדן!״ צחקתי
״סתם חיים שלי״ הוא אמר וחייך אליי והבטתי בעיניים שלו ״את העולם שלי, ולא אכפת לי מאף דעה אחרת חוץ משלך״ הוא הוסיף
״אני מאוהבת בך״ לחשתי ומתחתי את צווארי מגיעה לשפתיו ונותנת לעצמי לשקוע אליהן ״אני רוצה שנתחתן עכשיו״ לחשתי והוא עצר את הנשיקה מביט בי מבולבל ״מה?״ הוא שאל
״מה ששמעת, אני. רוצה. שנתחתן. ע כ ש י ו״ אמרתי כל מילה באיטיות והוא חייך ״אם את מתעקשת אז בסדר, אני אתחתן איתך״ הוא אמר
״אני מתעקשת״ הכרזתי ״בבקשה ממך, התואיל בטובך להתחתן איתי?״ ביקשתי בדרמתיות
״מממ אני צריך לחשוב על זה״ הוא אמר והרמתי גבה ״הנה חשבתי״ הוא המשיך ״כן״ הוא אמר בחיוך ונישקתי אותו

״תפסיק! הרופא אמר בלי מאמץ נכון?״ התעצבנתי על לוגן שהחליט שמתחשק לו להתחיל לסדר את הבית
״אני משתגע ככה אודין! נמאס לי לשבת״ הוא התלונן
״אין מה לעשות, שבוע שבועיים ואתה תהייה כמו חדש״ עודדתי אותו ״עכשיו תשב!״ הוספתי ותפסתי בכתפיים שלו מושיבה אותו על הספה
״אני רוצה ילד״ הוא אמר בלי קשר לכלום, גורם לי להיחנק מהאווויר שנשמתי והבטתי בו מבועתת
״אתה מה?״ שאלתי
״אני רוצה ילד, ממך, עכשיו״ הוא חזר על דבריו והבטתי בו כאילו נפל מהירח הרגע
״אתה לא חושב שזה קצת מוקדם מידיי?״ שאלתי ״לפני שבועיים רק התחתנו ואנחנו -״ ״-מוכנים״ הוא קטע אותי ״אני רוצה לראות את הבטן הדקיקה שלך הזאת גדלה ומתנפחת, אני רוצה שיהיה לנו פרעוש קטן שיסתובב לנו בין הרגליים״ הוא דיבר עם חיוך על שפתיו וניצוץ בעיניים
״קל לך לדבר, אתה לא צריך להוציא אותו מחור בגודל של אגוז״ אמרתי
״החור שלך הרבה יותר גדול מאגוז, מי יודע יותר טוב ממני?״ הוא חייך חיוך חרמן והתאפקתי שלא להעיף לו סטירה
״אז.. מה את אומרת?״ הוא שאל
״על...?״
״ילד״ הוא ענה
״אני... לא יודעת״ לחשתי מתיישבת לידו על הספה
״כל מה שאני יודע זה שאני אוהב אותך ושאני רוצה להקים איתך משפחה, משפחה שתהייה שלנו, המשפחה המאושרת והקטנה שלנו״ הוא תפס בפניי והיפנט אותי אליו, אין גברים כאלה כבר, ואני כל כך שמחה שמצאתי- או יותר נכון מצאו בשבילי- אותו.
״את בוכה?״ הוא שאל בבלבול ״אל תבכי חיים שלי, אם את לא רוצה לא חייב״ הוא הוסיף במהירות וחיבקתי אותו
״לא לא, אני רוצה״ אמרתי והוא תפס בכתפיים שלי מרחיק אותי ממנו ומביט בי ״באמת?״ הוא שאל בחיוך והינהנתי ״אז בואי!״ הוא אמר מלא מרץ וקם מהספה באיטיות ומשך ביד שלי לבוא אחריו
״לא עכשיו!!״ התנגדתי ״אתה רוצה שייפתחו לך התפרים?״ המשכתי
״ברגע שאני רק אוכל״ הוא אמר בקול ערמומי והתקרב אליי מצמיד אותי אליו
״תפסיק להתנהג כמו חרמן קטן״ צחקתי והוא נשך את התנוך של האוזן שלי וזזתי ממנו ״תפסיק! בסוף אני לא אוכל להחזיק את עצמי ונמצא את עצמנו מבלים את שבת במיון בגלל התפרים שלך״ הזהרתי אותו
״שיזדיינו התפרים״ הוא הצהיר
״נראה אותך אומר את זה גם אחר כך כשיכאב לך״