Marry for the family

פרק 27

״דבר״ אמרתי בשקט
״זה לא מה שאת חושבת אודין״ הוא התחיל והרמתי גבה ״טוב זה כן, אבל זה לא ככה״ הוא אמר ברגע שראה את המבט שלי
״את לא היית אמורה לראות את התמונות האלה״ הוא אמר
״אה וואו, מכל מה שיש לך להגיד זה הדבר הראשון?! סליחה שעצרתי את מצעד השקרים שלך!״ אמרתי בכעס והסתובבתי מתקדמת חזרה לכיוון האוטו אבל הוא שוב פעם תפס ביד שלי ועצר אותי
״לא אודין! זה לא מה שהתכוונתי לעזאזל איתך! את מוכנה להקשיב עד הסוף ואחר כך לברוח?״ הוא נעמד מולי והבטתי בו מקווה שאני משקרת ריחוק ויציבות שמבפנים כל מה שבא לי זה לנשק אותו
״אז אני מבין שזה כן?״ הוא שאל שזווית פיו מתרוממת מעט אחרי ששתקתי ״את לא היית אמורה לראות את התמונות האלה כי אני הייתי אמור לספר לך קודם, מי שאת רואה בתמונות זה מישהו שהיה מוכן לעשות כל מה שאבא שלו אמר לו מבלי להתווכח, מישהו טיפש. ואת שינית אותו, הפכת אותי לבן אדם אחר לגמרי, עזרת לי לראות שאת לא איזה הסכם מטומטם שצריך למלא וזהו נגמר, לא, את עזרת לי לראות הרבה מעבר..״ הוא דיבר ונעצר
״אודין אני מצטער״ הוא אמר אחרי דקה של שתיקה ״הלוואי והייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור ולסרב להקשיב לו, אולי אז את היית מוצאת את האהבה שלך לבד, אבל אני לא יכול, לא להחזיר את הזמן לאחור ולא לתת לך למצוא אהבה אחרת״ הוא המשיך והרמתי גבה
׳לא לתת לך למצוא אהבה אחרת?׳ חצוף! מי הוא חושב שהוא
״אתה מבין שאם אני ארצה להיות עם מישהו שהוא לא אתה אני יכולה?״ שאלתי בחצי חיוך
״את לא״ הוא קבע וצחקתי
״הו כי יש לך ממש מילה בנושא״ חייכתי ותפסתי על החזה שלו מנסה שלא להשאיר את היד שלי שם ״אני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה״ הוספתי
״אני חושב שאת קצת מתבלבלת, הרי את שלי עדיין״ הוא אמר ותפס ביד שלי מעלה אותה למעלה ומראה לי ולו את טבעת האירוסים שעל היד שלי.
״מממ אני לא חושבת״ אמרתי ותפסתי בטבעת מתכוונת למשוך אותה מהאצבע שלי שהוא תפס ביד שלי ועצר אותי
״אל תעשי את זה״ הוא ביקש והודיתי לאלוהים שהוא עצר אותי, אני לא בטוחה שהייתי מסוגלת בכלל להוריד אותה ממני. לא הורדתי אותה אפילו פעם אחת מהרגע שהלכתי מכאן.
״אני-״ התחלתי לדבר שמשהו זינק על הגב של לוגן גרם לו למעוד מעט קדימה ולשחרר את היד שלי והבטתי בבחורה הברונטית שראיתי איתו בעיר מחייכת כשהיא על הגב שלו והוא צחק
״קארין רדי״ לוגן ביקש בחיוך
ואני כבר הפנתי את הגב שלי אליהם ונכנסתי לג׳יפ ובאתי להכניס את המפתח לחור שלו כשהדלת שלי נפתחה ולוגן עמד שם ״חכי אודין, לא סיימתי״ הוא אמר וזזתי הצידה מעט מחווה בראשי לכיוון הברונטית שעושה את דרכה חזרה אל תוך הבית שלו ״לי נראה שסיימנו״ אמרתי ״עכשיו זוז אני רוצה לנסוע״ הוספתי והוא לא זז ״נו!!״ האצתי בו מתחילה להתעצבן ומרגישה את הדמעות מתקרבות.
למה אני כזאת בכיינית וואי?
״את רוצה לנסוע?״ הוא שאל והינהנתי מרימה גבות, כאילו לא ברור?
״בסדר״ הוא אמר ונכנס למכונית גורם לי להידחק הצידה כשהוא החליט להתיישב על המושב של הנהג
״מה אתה עושה?! צא!!״ התעצבנתי ״אתה מוחץ אותי צא נו!״ הוספתי בכעס
״רצית לנסוע, אז הנה אני בא איתך ואת יכולה לנסוע״ הוא אמר
״אני לא רוצה שתבוא איתי! מה אתה לא מבין?!״ הקול שלי התחיל להתרומם והדמעות החלו לעשות את דרכן אל עיניי ״תפסיק כבר! זה קשה לי גם ככה, אז תפסיק להוסיף עוד ולהנות מזה!״ הקול שלי נהייה חלש כשהדמעות כבר עמדו בעיניי ״הנה! אתה מרוצה?!״ צעקתי מביטה בעיניים שלו כשהדמעות הבוגדניות שלי החליטו לזרום ללא מעצור
״אודין״ הקול שלו היה חלש כל כך ״אודין מה?! מה?!! זה מה שאתה עשית! שברת אותי למיליון ואחת חלקים! אתה שמח?!״ צעקתי והבאתי לו מכות עם הידיים שלי עד שהכוח שלי נגמר ונעצרתי משפילה את הראש שלי למטה ובוכה בשקט, מנסה בכל כוחי לעצור.
״אנשים עושים טעויות״ הוא אמר ״ואני עשיתי אחת, נתתי לך ללכת, אני לא מתכוון לעשות אותה שוב״ הוא המשיך וצחוק מריר יצא מבין שפתיי
״תחזור לבית, החברה שלך מחכה לך״ מילמלתי
״היא לא חברה שלי״ הוא אמר ואני הרמתי את עצמי נשענתי עליו כשהרמתי רגל אחת מעל מוט ההילוכים האוטומטי באוטו ועברתי למושב השני, מתרחקת ממנו ״היא לא חברה שלי״ הוא חזר על זה בקול רם יותר ״היא בת 14 אודין״ הוא הוסיף והרמתי את ראשי מביטה בו בהלם ומבינה למה היא נראית לי כל כך קטנטונת, היא ילדה!! ״לא!! זה לא מה שאת חושבת!!״ הוא מיהר להגיד ברגע שראה את מבטי אחוז האימה ״היא האחות הקטנה של אביעד ואני אחראי עלייה בינתיים״ הוא אמר ומשכתי באפי מביטה בו
״אתה אמרת שהיא חברה שלך״ הזכרתי לו את מה שהוא אמר לי בעיר
״שיקרתי״ הוא הודה וגיחוך עצוב נפלט ממני
״לא שזה חדש הא?״ אמרתי בחיוך פגוע ״עכשיו צא, אני רוצה ללכת הבייתה״ הוספתי והוא הביט בי והתחמקות מלהביט בעיניים שלו ויצאתי מהמושב ליד הנהג עוקפת את האוטו ופותחת את המושב של הנהג ששם הוא ישב ״צא״ אמרתי והוא יצא נעמד ונשען על הכיסא עדיין ורכן אליי כמעט מצמיד את שפתיו לשלי אך התרחקתי
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ שאלתי שפגישות הלב שלי קיפצו ברגע אחד למאתיים
״אני צריך אותך אודין״ הוא אמר ״היה לי קשה בלעדייך, אני אוהב אותך״ הוא המשיך גורם לכל העולם להיעצר ברגע אחד, הרוח נעמדה דום, קולות הציפורים מסביב השתתקו, העולם עצר מלכת ורק שלושת המילים הללו ריחפו באוויר
״א-אתה..״ ״אני אוהב אותך״ הוא חזר על המילים ו-וואו כמה שזה מילא אותי, החלל הריק שעמד בתוכי כל כך הרבה זמן התמלא בין רגע, גורם לי להרגיש שלמה, מאושרת, שמחה.
אבל.. איך אפשר לסלוח כל כך מהר? אחרי מה שהוא עשה...
ומה אם.. מה אם אני סלחתי ממזמן.. יום אחרי שזה קרה.. סלחתי, סלחתי ורק חיכיתי לרגע שניפגש וזה יוכל לקרות.
לא רציתי להגיד שום דבר, לא רציתי לזוז, לא לעשות כלום, פשוט להישאר ככה, ברגע הזה, לנצח.
״אודין תגידי משהו״ הקול של לוגן גרם לעיניי להיפקח והבטתי בו
לסלוח?
לא לסלוח?
מה אני עושה עכשיו?