Marry for the family

פרק 35

״למה לא נותנים לי להיכנס!״ התעצבנתי על דניאל שדמעות יורדות מעיניי בקצב מהיר וידיי קפוצות לאגרופים לצידי גופי
״הוא בניתוח, כשהוא יצא את תוכלי לראות אותו״ דניאל ניסה להסביר לי ולהרגיע אותי אבל זה לא עודד אותי, להפך, זה גרם לי להיות עוד יותר חסרת סבלנות
״הוא ייצא מזה! הוא חייב״ התחלתי לשכנע  את עצמי תוך כדי שאני הולכת במעגלים סביב דניאל
״אודין זה לא יעזור שתעמדי פה ותבכי, שבי ותירגעי הוא עוד מעט ייצא ותוכלי לראות אותו״ דניאל אמר, תפס בכתפיי ועצר אותי והבטתי בו דרך עיניים גדולות ומלאות דמעות
״בסדר״ לחשתי בקול צרוד מבכי והתיישבתי על הכיסא ברזל הקר של הבית חולים באפיסת כוחות.
מתפללת שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.
״אודין״ קולו של דניאל גרם לי למצמץ מספר פעמים עד שפקחתי את עיניי לגמרי והבטתי בו, לא זוכרת מתי הספקתי להירדם
״מה?״ עניתי בקול צרוד מבכי ומעייפות
״הרופא יצא מהחדר, חשבתי שתרצי לבוא איתי אליו לשאול על לוגן״ הוא אמר וקמתי מהכיסא בבת אחת מביטה ברופא סוגר את הדלת של החדר ומתקדם לאורך המסדרון לכיוון הנגדי
״חכה!״ צעקתי והרופא עם החלוק הלבן שיצא מהחדר נעצר והסתובב
״בבקשה, אני מתחננת! אתה יכול להגיד לי מה איתו?״ כמעט בכיתי ודניאל נעמד לצידי.
״אתם המשפחה של לוגן?״ הוא שאל והינהנתי
״נו?״ שאלתי בחוסר סבלנות
״אוקיי, אז הדקירה גרמה לחור במעי הדק וחור בדופן של המעי והוא היה צריך שני ניתוחים שבהם תפרו לו את שני הפצעים ושטפו את חלל הבטן ושאבו את הנוזלים״ הוא דיבר במילים שנשמעו לי כמו ג'יבריש
״עשינו את כל מה שיכולנו, עד שזה הגיע לרגע שזה תלוי בו״ הוא הוסיף.
ואז ראיתי את זה, את המבט הזה,
המבט שלא יכול לבשר על משהו טוב.
ופה ידעתי, משהו רע עומד לקרות.
״אנחנו עשינו הכל, אבל אני מצטער א-״ השמיעה שלי נחסמה ברגע ששתי המילים האלה יצאו מבין שפתיו.
לא רציתי לשמוע את המשך המשפט, אבל הוא חדר לאוזניי, גורם לדם שלי לקפוא, לאוויר לברוח מהריאות שלי וללב שלי לעצור.
היד שלי עלתה והונחה על פי בהלם ואת עיניי כיסה מסך של דמעות שיטשטש את כל הראייה שלי
זה לא קורה! זה לא קורה!
הוא לא יכול! הוא הבטיח! הוא הבטיח שהוא לא יעזוב אותי!
״אתה משקר!״ קבעתי עם דמעות בעיניים והנדתי בראשי לשלילה ״הוא לא יעשה את זה״ הוספתי ״הוא לא!״ המשכתי, מסרבת להאמין שפה זה נגמר.
״זה קשה לעכל א-״ ״-איפה הוא?!״ קטעתי את דבריו של הרופא בצעקה גורמת לו להיבהל מעוצמת הקול שלי ״איפה הוא?!! אני רוצה לראות אותו!״ צעקתי
״לוגן!!!״ צרחתי ודניאל ניסה לתפוס בי אבל העפתי את הידיים שלו ממני באגרסיביות מוגזמת ודחפתי את הרופא נכנסת לחדר שממנו הוא יצא בזמן ששניהם נכנסים אחריי
״אודין!״ ״גבירתי!״ שניהם דיברו בו זמנית ״את לא יכולה להיכנס לכאן!״ הרופא המשיך אבל התעלמתי וחיפשתי כמו משוגעת את המיטה שעלייה הוא שוכב והיישרתי את מבטי לשני אנשים לבושים בחלוק סוחבים מיטה בדיוק אל מחוץ לחדר דרך הדלת השנייה ורצתי אליהם וקפאתי ונעצרתי בבת אחת ברגע שעיניי פגשו בפניו היפיפיות של לוגן והדמעות זרמו בקצב מטורף
״לא! זה לא קורה לי!״ לחשתי ״זה לא יכול לקרות! זה לא אמור לקרות!!״ הקול שלי התעצם עם כל מילה
״גבירתי אנ-״ ״-תחזירו לי אותו, בבקשה, אני אעשה הכל, ר-רק תחזירו ל-לי אותו״ עצרתי את הגבר עם החלוק הלבן שהתקרב אליי ותפסתי בו מביטה בו דרך דמעות וראייה מטושטשת ומתחננת אליו במבט מלא כאב ״בבקשה תעזור לו״ התחננתי
״גבירתי, אנחנו עשינו את הניתוח, אחר כך זה היה תלוי בו ולא בנו״ הוא ניסה להסביר לי
״אז.. א-אתה בעצם אומר לי ש-שהוא לא רצה להישאר?״ הרכבתי את המשפט אחריי הרבה גמגומים וראיתי במבט שלו שהוא אובד עצות
״איי!!!״ צרחתי שכאב חד תקף אותי והתכווצתי ״תעשה שזה יפסיק!״ התחננתי והרגשתי בידיים חזקות תופסות אותי ״לוג-״ הסתובבתי עם תקווה שהתרסקה ונשברה ונעלמה ברגע שראיתי את דניאל
״זה לא קורה לי! זה לא קורה לי!״ בכיתי ודניאל ניסה לחבק אותי אבל העפתי את הידיים שלו ממני והלכתי ללוגן ששכב על המיטה וחיבקתי אותו ״תחזור בבקשה! תחזור אליי!״ התחננתי
״תחזור כבר!!״ צרחתי דופקת עם ידיי על החזה שלו ומשכתי באפי חוזרת לחבק אותן ״בבקשה״ לחשתי לו בקול שבור ומותש
״גבירתי אנחנו צריכים לקחת אותו״ שני הגברים והרופא אמרו אבל לא שיחררתי את האחיזה שלי בו
״אודין״ הקול של דניאל נשמע והוא תפס בי מרחיק אותי מלוגן והם יצאו עם יחד איתו מהחדר
״לאא!! מה אתה עושה?!!״ צרחתי ״תגיד להם להחזיר אותו! הוא יקום!״ צעקתי בקולי קולות ואחרי מאבקים חסרי טעם בידיים החזקות של דניאל קרסתי, נפלתי אל הרצפה מתייפחת.
״אני יודעת שהוא יקום״ בכיתי ״הוא חייב לקום״ המשכתי וכל גופי רעד
״אנחנו לא הספקנו לעשות עוד כלום״ יללתי
״אודין!״ הקול של גיא נשמע מאחוריי ויבבה מעט מוכרת נשמעה וגרמה לי לסובב את ראשי והבטתי באלינור, אמא של לוגן עומדת בכניסה לחדר לצד אבא שלי, אמא שלי, גיא ואוולין וידה מכסה את פייה.
באפיסת כוחות קמתי מהרצפה וצעדתי אלייה והיא פתחה את ידייה מחבקת אותי ובוכה יחד איתי
״אני מצטערת״ יללתי ״זה הכל באשמתי, אם לא הייתי מתעקשת שנלך לטיילת אז ה-״ ״- שלא תעזי להאשים את עצמך״ אלינור קטעה אותי והבטתי בה כששפתי התחתונה רועדת ללא הפסקה בניסיון לקטוע את הבכי שלי ״את לא עשית את זה, זה הפחדן בן א-״ היא עצרה את עצמה מלקלל ולקחה נשימה עמוקה ולקחה את עינייה מביטה בי דרך עיניים אדומות מדמעות ״זאת לא את אשמה״ היא אמרה לבסוף
״אודין!״ צעקה נשמעה פתאום גורמת לי לסובב את ראשי הצידה ולהביט בדניאל שקורא בשמי
״אודין!״ הוא קרא שוב ולא הבנתי מה יש לו, הרי אני פה מולו, למה הוא צועק שוב ושוב?
״קומי!״ הצעקה שלו גרמה לי לפקוח את העיניים ולקום מכיסא הברזל בבת אחת והבטתי בפניו המודאגות של דניאל לצידי שתפס בכתפיי וייצב אותי מולו ״זה היה רק סיוט״ הוא הרגיע אותי והרמתי את ידי אל פניי מרגישה את הלחיים הרטובות שלי וממצמצת
״איפה לוגן?!״ תקפתי אותו
״הניתוח עכשיו הסתיים, הוא אמור לצאת משם כל רגע״ הוא אמר וכאילו בתזמון מושלם הדלת נפתחה והרופא יצא מהחדר סוגר אחריו את הדלת ומתחיל להתקדם לכיוון הנגדי במסדרון
והייתה לי הרגשה נוראית שכאילו הסיוט שלי חוזר על עצמו, רק במציאות הפעם..
החדר ומתקדם לאורך המסדרון לכיוון הנגדי
״חכה!״ צעקתי והרופא עם החלוק הלבן שיצא מהחדר נעצר והסתובב
״בבקשה, אני מתחננת! אתה יכול להגיד לי מה איתו?״ כמעט בכיתי ודניאל נעמד לצידי.
״אתם המשפחה של לוגן?״ הוא שאל והינהנתי
״נו?״ שאלתי בחוסר סבלנות
״הדקירה גרמה לחור במעי הדק וחור בדופן של המעי והוא היה צריך שני ניתוחים שבהם תפרו לו את שני הפצעים ושטפו את חלל הבטן ושאבו את הנוזלים״ הוא דיבר במילים שנשמעו לי כמו ג'יבריש
״עשינו את כל מה שיכולנו, עד שזה הגיע לרגע שזה תלוי בו״ הוא הוסיף, וידעתי, ידעתי שזה הרגע שהוא יגיד שזהו זה, זה נגמר.
אני חייה את הסיוט שלי.