החיים הדפוקים שלי

היום הראשון בקבוצת התמיכה .4.

שקעתי ביומן שלי,קראתי כל דף וניסיתי להבין איך זה הוביל אותי לרצות להתאבד..
״השבעה בפברואר,יום שלישי 2015 17:35
השפילו אותי,כמו תמיד..הפעם חבורת בנים וביניהם היה הקראש שלי תומר,הם צחקו על הגוף שלי,צעקו לכולם שאני הבן אדם הכי שמן בבית הספר,צחקו על המראה שלי ועל העובדה שנשארתי לבד.הם חושבים שזה מצחיק לגלות צלקות בידיים וברגליים.
אני נואשת לחברוּת,נמאס לי להיות לבד ולחיות בפחד שאני לא טובה כמו כולם,אז החלטתי לעשות כנה שינויים וביניהם דיאטה,חשבתי על זה...מי צריך לאכול..?הרי אנשים מצליחים לתפקד בלי אוכל תקופה ארוכה.ביקשתי לצאת לשירותים,הקאתי את הנשמה שלי,הקאתי עד שלא יכלתי לנשום,הקאתי עד שמתתי מכאב.אבל זה שווה את זה,אני רוצה להיות כמו כולם.״
•
כבר הגיע הצהריים,אמי חזרה כדי להסיע אותי לקבוצת התמיכה החדשה שבטוחה שתעזור לי (הקבוצה החמישית שלי)
-״נו מתוקה,איך את מרגישה..?ראיתי שלא אכלת את מה שהכנתי לך...הכל בסדר?אכלת משהו?״ אמי חקרה אותי ברגע שנכנסנו לאוטו כי סוף סוף יכלנו להיות לבד מבלי שדניאל תשמע.
-״כן אמא..אכלתי טוסט גבינה עם זיתים.וכן,לא שחכתי את הכדור האדום וכן,הכל מעולה,אני מרגישה מושלם.״ אמרתי בציניות וגלגלתי עיניים.
-״ליה תפסיקי עם זה...אני דואגת לך..אכפת לי ממך ואני רוצה שתהיי מאושרת.״ אמי שיקרה לי.
-״אז אם דאגת לי..איך הגעתי למצב הזה?איפה היית כשאבא התאבד ונשארנו שלושתנו?איפה היית כשהקאתי את הנשמה שלי?איפה היית כשבכיתי כל לילה.?״ הצפתי אותה בשאלות שאפילו לי אין תשובות אליהן..
-״תביני..אני המפרנסת היחידה בבית,מוטלת עליי עבודה קשה ואני מצטערת שלא הייתי שם כשהיית צריכה אותי..אבל אל תדאגי,אני פה.״ אמי אמרה והחזיקה לי את היד תוך כדי נהיגה.
-״אני יודעת..אבל אם תומר לא היה עוצר אותי,אני לא הייתי פה.״ אמרתי במרמור
השתיקה החרישה את האוזניים..בהיתי בחלון עד שהגענו.
•
-״אמא אני מצטערת,,זה בגלל המצב שלי,אני טעיתי״ שיקרתי ויצאתי מהרכב.
עוד קבוצת תמיכה מטופשת..לא ידעתי אם כדאי לי להיכנס ולשתף את ה׳סיפור׳ שלי..לא רציתי שישפטו אותי ויסתכלו עליי כאילו אני ילדה מסכנה.
בחנתי את הנערים האחרים,אחד מהם היה נכה,השנייה הייתה קירחת והשלישי היה עם תסמונת דאון.
המשכתי להסתכל ולפתע ראיתי את..