החיים הדפוקים שלי

הקו בין החיים למוות .21.

אחרי כחצי דקה של בלבלול צוות הרפואה בא במהירות במטרה לעזור לו
״תביאו לי את ערכת האחייה מהארון העליון״ אמר הקול הגברי שסגר את הווילונות והחל לפעול
————————————
״הצלחנו״ אמר הרופא התורן בזמן שהתנשף בכבדות וניגב את הזיעה שהרטיבה את מצחו מהמאבק הקשה שלו עם הקושי של אריאל ״כל הכבוד לכולם..הצלנו אותו..עוד פעם.״ המשיך והופתע על זה שהצליחו לייצב את אריאל בפעם האינספור.
נבהלתי,המחשבה שהוא יכל למות גרמה לי לבכי עז,מהרגע הזה התחלתי להעריך את חיי-גם אם הם דפוקים..כמוני.
״הכל בסדר אתכם?״ שאלה האחות החדשה וחייכה בקלילות למרות שעברה בה צמרמורת מהירה שהעירה אותה עוד מהלילה
-״כ..כן..״ גמגמתי בזמן שניסיתי להבין מה הרופאים אומרים על משהו בשם סרקומה יואינג..קרינה..ניתוח..הנשמה.. וכל המילים הרפואיות שלהם.
החדר נעשה יותר יותר עמום וחשוך אך הצלחתי להתגבר על הקושי..עומר ניסה להרגיע אותי..אז מה אם לא הכרנו..?לא רציתי שימות במחשבה שהוא רוצה למות,מגיע לו לחיות.
דקות ספורות אחרי שאריאל התייצב לקחו אותו לצילום בית החזה והאיזור,הוריו הגיעו בהיסטריה למחלקה-כולם יכלו לשמוע את אמו קוראת בשמו היפיפה בזמן שבכתה בכבידות ואביו אחריה מנסה להרגיעה.
-״אתה חושב שהוא יעריך את חייו המוגבלים אחרי מה שקרה..?״ שאלתי את עומר בטפשות  וחיבקתי אותו
-״לא נראה לי..״ נאנח וליטף את גבי כל שגרם לצמרמורת קלה
-״למה הוא רוצה למות?הוא יכל לנצח אם לא היה מתנגד לטיפולים״ המשכתי וניגבתי את הדמעות שנשארו
-״תראי..את לא יכולה לדעת..אולי הוא סובל..כמוך.״ אמר אך מלמל את ההשוואה שלו בכוונה שלא אשמע את הסיומת
שתקתי,הוא צודק-אני לא צריכה לשפוט או לזלזל בו..אני בעצמי כזאת.
•
עברו יומיים או שלושה ואמי ביקרה אותי פעמים ספורות,בזמן שהמשפחה של עומר ואריאל באים אליהם בכל יום למשך של 3 וחצי שעות לפחות.אני שמחה שיש לי את האחות קליין,היא הבן אדם היחידי שאני אוהבת בכל המחלקה הזאת-היא גורמת לי להרגיש בנוח ובכיף במקום המסריח הזה.
ריקנות,זה מה שאני מרגישה.אני מתגעגעת למאי,היא עדיין חושבת שאני בבית,אני דואגת לאחותי-כשאני רחוקה ממנה,אין לי שום שליטה עליה ואני לא יודעת מה היא עושה..אני ככ דואגת לה-לא מגיע לה לסבול!היא עדיין ילדה-למה ילדים יכולים להיות ככ ככ רעים...?זה פשוט מתסכל.
כבר הגיע הערב,כולם היו במקומות הרגילים שלהם-אריאל שכב במיטה בעודו מחובר לכמה מכשירים כשכל חצי שעה מישהו בא לבדוק מה שלומו,עומר כמו תמיד כותב משהו.
קמתי מהמיטה,רציתי לצאת לנשום קצת אוויר צח,לפתע כשיצאתי שמעתי קול של בכי מר וכואב שהגיע מכיוון השירותים שהיה במרחק מצומצם מחדרי-זיהיתי את גוון הקול..זאת הייתה אמא שלי. היא מלמלה דברים שלא נשמעו כברורים,הבכי המר שלה גרם לה להיחנק ולסבול קשות.ניסיתי לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה ״רגע!אני תכף מסיימת״ הכריזה בעודה מורידה את המים ותולשת נייר.
ברגע שיעניינו נפגשו,הרגשתי את הכוח שלה.
״אמא..״ מלמלתי וניגבתי לה את הדמעה עם האגודל ״אני אוהבת אותך״ אמרתי וחיבקתי אותה ״אני בחיים לא אעזוב אותך.אני אשאר בחיים בשבילך.אני מבטיחה לך״ אמרתי והרגשתי שאחיזתה מתחזקת עם כל מילה שיוצאת לי מהפה.לא ידעתי אם אוכל לקיים הבטחה שכזו,פחדתי לאכזב אותה כמו שכל חיי עשיתי.
-״ליה!אני ככ אוהבת אותך..את אפילו לא מתארת לעצמך״ אמרה ותפסה בשיערי ״אני לא אעזוב אותך!אני ככ מצטערת״ מלמלה ודמעותיה רק התחזקו
״די אמא..הכל בסדר.בואי״ שיחררתי והובלתי אותה למיטתי.
דיברנו,זה היה חסר לי,לדבר עם אמא שלי,האמא שלא בחרתי.כל השנים האלה שהיא עבדה מהבוקר עד ללילה-רק גרם לי להתרחק ממנה-אני ככ אוהבת אותה!
-״שעת הביקור הסתיימה״ האחות קליין נכנסה לחדר בחיוך קל
״היא לא יכולה להישאר עוד קצת?״ התחננתי בעודי מחזיקה בידה עם טבעת הנישואין הכסופה עם היהלום הנוצץ שלא הסכימה להוריד מאז שאבי התאבד
-״אני מצטערת,את מוזמנת לבוא מחר״ ענתה ללא מצמוץ
״אמא...לכי.ניפגש מחר או בעוד יומיים״ חייכתי קלות
-״אני אוהבת אותך בתי״ סיכמה את הפגישה שלנו במשפט קצר ואנחה קלה ויצאה מהחדר.
האורות כבו אבל לבי בער,אני הייתי היחידה שנשארה ערה בכל המחלקה,אותו ערוץ E! שדולק כל לילה ואותם דמעות של חרטה ועצב זולגות מעיניי ומרטיבות את לחיי האדומות
-״פססט.עומר?נרדמת?״ ניסיתי להעיר אותו בשתים עשרה וחצי בלילה
-״ממממ״ החזיר לי כתשובה והסתובב לעברי
-״בוא נרד לעץ״ לחשתי וחייכתי חיוך מטופש של אהבה
-״עכשיו?״ שאל ושפשף את עינייו הכחולות אפורות
-״עכשיו.אתה בא איתי?״ שאלתי בזמן שלבשתי את הוואנס השחור וישן שלי
עומר קם אחרי מלמולים רבים שהיו חסרי משמעות,הוא לבש את כובע הגרב השחור שלא עזב לשנייה,עיפרון ומחברת,ניסינו לצאת מבלי להרעיש-נצמדנו לקיר הלבן כדי שאף אחד לא ישים לב תוך כדי שהחזקנו ידיים,יצאנו לחדר המדרגות שהסריח מהסיגריות של סיגלית וחבריה המבוגרים אחרי ניסיון בריחה מוצלח-ירדנו לחצר והתיישבנו במקום שלו..שלנו(?)

-״מה יש לך שם?״ שאלתי לאחר שהתיישבנו אחד ליד השנייה וחטפתי את המחברת החומה שלו בזמן שפיהק
-״זה..כלום״ ניסה להכחיש ״אני יכול את זה בחזרה?״ המשיך את דבריו
-״לא״ השבתי ופתחתי את הדף הראשון
״ואוו״ מילמלתי בעודי עוברת על הציורים של עומר ״זה ככ יפה!אתה נורא מוכשר״ אמרתי ומבטי הופנה אליו
-״אלו הם ציורים ישנים״ חייך קלות כי ידע שכישרונו גדל מאז תאריכי 2015 שהוכתמו בשליש הראשון של המחברת
ככל שדפדפתי יכלתי לחוש אותו,יכלתי ללמוד מעומר,היה שם ציור של טבע,אחד של בית החולים-כולם,כל השלושה שהוא היה בהם,חדרי הבדיקות שזכר מביקוריו ו..אני..הידיים שלי
-״זאת אני?״ שאלתי והרמתי את ראשי לכיוונו
-״כן.את ככ יפה״ מלמל והמשיך לדפדף בכוחות עצמו
-״ציירתי את זה כמה דקות אחרי שנרדמת-זה היה אחרי שהכרנו. ופה זה לפני החבישה שלך-ציירתי את הצלקות שאת ככ אוהבת..ופה את עם אמך..״ עומר דיבר במהירות והסביר לי כל פרט ופרט בציור המרוח שלו
-״אתה ככ מוכשר״ סיכמתי וסגרתי את המחברת
-״נו..ובמה את טובה?״ הסתקרן והרים גבה
-״אה...אמ..האמת שבכלום״ אמרתי והרמתי את כתפיי
-״חייב להיות משהו שאת טובה בו״ חייך
-״אני טובה בלחתוך..נראה לי רואים את זה״ אמרתי בקור רוח ונשנענתי עליו כך שראשי היה צמוד לחזה שלו
הייתה דממה,עצמתי את עיניי והקשבתי לצרצרים שהתחבאו בשיחים
-״ליה?״ עומר מלמל והזדקף לאחר ששכבנו ככה כ20 דקות
-״ממ?״ עניתי והסתכלתי על עיניו הנוצצות
הייתה דממה,התרכזתי בעיניו הכחולות אפורות שנצצו למרות שהאור היחידי ש׳דלק׳ זה אור הכוכבים והירח שמילא את השמיים הכהים,לפתע הרגשתי חום,זה היה מנגיעותיו בגבי,התיישרתי כך שהייתי מולו,הוא תפס את לחיי הקרות ונישק אותי בעדינות אך בביטחון רב.זה היה עוצמתי-בפעם הראשונה הרגשתי אהבה אמיתית..לא משהו מזוייף שמסתיים אחרי כמה ימים.אני יודעת שזה מוזר..ואולי מוקדם מידי אבל אני לא אתחרט על הנשיקה המדהימה הזאת
בחיים לא אשכח את הרגע הזה.