החיים הדפוקים שלי

The same old days .7.

03:33
הייתי צריכה לחזור לבית הספר,לאותו המקום שסבלתי.לא יכלתי להירדם,רק חשבתי על כל אותם הנערים שיסתכלו ויחקרו אותי עד סוף הלימודים,לא ידעתי מה המורים יגידו או
איך היועצת תגיב..פשוט החלטתי לא לדבר עם אף אחד.

•
היה לי קשה לצעוד במסדרון,לא ידעתי למי לגשת או איך לחזור למצב הקודם ה׳נורמלי׳ שלי.
הלכתי לכיוון הלוקר,פתחתי אותו והרבה דפים צבעוניים נפלו והתפזרו על הרצפה,אספתי והסתכלתי לצדדים,התחלתי לדפדף בין הדפים שלפתע קול עליז קרא בשמי
-״ליה!ברוכה השבה לבית ספרינו!אני אשמח אם תוכלי לפנות לי מזמנך ולשוחח איתי.מה את לומדת בשעה הראשונה?״ היועצת שמחה לראות אותי אבל הרגשתי שזו דאגה מזוייפת,העדפתי ללמוד שעתיים מתמטיקה ולא לשוחח איתה,התרחקתי מעט והתעסקתי בענייני.
-״בוקר טוב מריה,על מה את מעוניינת לדבר איתי?״ שאלתי אותה בזמן שהכנסתי את הדפים לתיק.
הייתה דממה,מריה סידרה את שיערה הבהיר שהיה אסוף לגולגול מתוח וליטפה את ידי
-״תביני ליה,אני יודעת מה את עוברת,את צריכה לדבר עם מישהו,אני יכולה לעזור לך.״ מריה לחשה לעברי כשהבינה שתלמידים נוספים מקשיבים לשיחה שלנו.
-״אוקיי,אני אשמח לדבר איתך,אני אחכה לך במשרדך.״ אמרתי והלכתי,שמתי לב לחיוך שעלה על פניה.
אחרי דקות ספורות מריה הגיעה למשרדה עם שתי כוסות קפה וחיוך ענק על פניה
-״ברוכה הבאה למשרד,הכנתי לך כוס קפה אם את מעוניינת,תשבי בבקשה,תכף נתחיל במסע שלנו״.
מריה פתחה את המחברת בכוונה לכתוב את דבריי,כתבה את השעה והתחילה במשפט ״איך את מרגישה״
-״אז ליה..איך את מרגישה?״ מריה הסתכלה עמוק לתוך עיניי הירוקות-חומות מנסה לפרש את שפת גופי הקרה ששידרתי לעברה.
-״הכל בסדר,הציונים שלי גבוהים,יש לי חברים,אני בן אדם מאושר,לא באתי אתמול כי לא הרגשתי ככ טוב,מצטערת,אני אשלים את החומר״ שיקרתי לה,חשבתי לעצמי אם כדאי לי לפרוק הכל בפניה אבל העדפתי שלא,ידעתי שהיא עושה את זה כדי שישלמו לה יותר.ככה זה עובד אצלינו.
-״אני שמחה לשמוע שיש לך חברים שעוזרים לך,אז..הגיע אליי שמועה ש..שניסית..אה..״   
״להתאבד?״ השלמתי אותה בעודה חושבת איך לנסח את המשפט כדי לא לתקוף אותי.
-״לפגוע בעצמך אבל גם זאת אפשרות,זה נכון?״ הדבר היחידי ששמעתי זה את ציוץ הציפורים,לא ידעתי איך לענות על השאלה הזאת מבלי להידפק.
-״כן..גם אליי הגיעה השמועה הזאת..לא,זה לא נכון.״ גיחחתי בעודי מתבוננת על קירות המשרד שקישטו את החדר והפכו אותו ליותר שמח.
-״אוקיי,הבנתי.ואיך מצבך הנפשי?הכל בסדר,אין שום דבר שאני צריכה לדעת?״ מריה העקשה ללחוץ על נקודת התורפה שלי כדי להוציא ממני פיסת מידע.
-״מריה תביני..אנחנו בגיל ההתבגרות,יש נערים ששותים,יש כאלה שמעשנים,יש את אלו ששוכבים עם כולם ויש אותי,ילדה נורמטיבית לחלוטין.אין בי שום דבר שיכול לפגוע בי או בחבריי לכיתה.הכל שמועות,לא באמת ניסיתי להתאבד ואני גם לא מעוניינת במעשה הזה,הכל בסדר איתי,אם משהו היה קורה לי,הייתי משתפת אותך.״ עניתי בזעם וכאב,לא רציתי שכולם ידעו מהמעשה המטומטם שלי,לא רציתי שירחמו או ישפטו אותי אז העדפתי להכחיש.
-״אני מבינה..יש משהו אחר שתרצי לשתף אותי לגביו? שאלה בזמן שכתבה במהירות במחברת שחלקה הייתה קרועה מדפים.
-״האמת שכן,רק רציתי להגיד לך שאני לא מרוצה מהמורה לערבית,היא נתנה לי 75 על הערכה לקראת סוף השליש הראשון שלנו.״ ניסיתי להעביר את השיחה שלנו לנושא הכי לא קשור שמצאתי,התעודות.
אחרי שיחה שבה זרקתי נושאים וניסיתי למשוך את הזמן רק כדי לא לחזור לנושא שהכי מפריע לי,חזרתי לכיתה הישנה שלי,לבריונים ולחברים.
-״תראו מי באה!ליה גספרוב..מה שלומך מתוקה?עדיין בחיים?״ דניאל צעק לחלל הכיתה שהיה מלא בתלמידים והתחיל לצחקק עם חבריו לשולחן
-״מה שלום אמא שלך?עדיין זונה? שאלתי בזמן שהוצאתי את ספר מתמטיקה.
-״בואנה ילדה מסכנה שכמותך,נגמרו לך הכדורים?״ דניאל קם מהכסא והלך לכיווני ״מה קרה? לא הצלחת להתאבד?את צריכה עזרה?בפעם הבאה תוודאי שהכדורים הרבה יותר חזקים והחתכים יותר עמוקים״ אמר והרים את ראשי ״כולם שונאים אותך.״ אמר ועזב את הכיתה
עיניי נפגשו בתומר שישב בקצה בכיתה,מבטו הביע חרטה על כך שסיפר לדניאל,החבר הכי טוב שלו שהיה גדול בשנתיים וחצי.
-״הכל בסדר?״ אמילי שאלה וחיבקה אותי,הרגשתי את חום גופה מחייה אותי,רציתי שתחבק אותי לנצח.
-״אה זה?אני רגילה לזה.הכל בסדר.״ העמדתי פנים שזה לא הזיז לי,אבל בפנים בכיתי.
-״הי ליה..רוצה לבוא לישון אצלי?נחזור לימים הישנים שלנו כחברות.״ הרגשתי שאמילי הייתה זקוקה לזה,לא בגלל שהיא רצתה לפגוש אותי,בגלל שפחדה מאביה.
-״כן אמילי,אני אשמח לישון אצלך,ניפגש בעשר.״ קבעתי והמורה האהובה עליי הגיעה לשיעור.
הרגשתי שחיי משתפרים.

/לא אהבתי את הפרק הזה -_- אין לי רעיונות.