החיים הדפוקים שלי

התחלה חדשה במקום ישן .18.

יכלתי לשמוע אותו מתקרב אליי בעדינות כשבכל צעד נשמעה חריקה מסטנד של האינפוזיה שהייתה מחוברת לידו.
—————————
״אה..הי״ הסתובבתי אליו ובחנתי את פניו החיוורות ״נעים מאוד..אנ...אני ליה״ גמגמתי והשתעלתי קלות
-״למה את לא במיטה?״ שאל וסידר את שיערו שהיה צבוע לבלונד מלוכלך
-״אה..אני..סתם״ גמגמתי תוך כדי שרעדתי מקור
-״בואי,אני אעזור לך״ ענה ותפס בידי והוביל אותי למיטה האמצעית בזמן שברקע נשמעו חריקות מהאינפוזיה
-״למה את כאן?״ שאל בהיסוס אחרי שהזיז את הווילון שהפריד בין המיטות
-״אתה..אתה באמת רוצה לדבר על זה עכשיו?״ מלמלתי והסתכלתי על שעון הקיר שעמד ליד הטלוויזיה ״כבר כמעט ארבע,מצטערת אם הערתי אותך״ אמרתי ואספתי את שיערי הארוך בגוון חום בהיר
-״לא..אה.כן..אוקי..לילה טוב.?״ עומר גמגם וחייך קלות
חיוך המקסים שלו גרם לי למבוכה קלה,חייכתי בחזרה והסתובבתי כדי לנסות להירדם,אך זה היה קשה,ליבי דפק בחוזקה כי פחדתי להישאר פה,לא רציתי מעקב צמוד מצוות הרופאים,רציתי לחזור הביתה-לגג.
•
-״ליה גספרוב,קומי,ארוחת בוקר״ האחות קליין שהכרתי מביקוריי הקודמים במחלקה נכנסה לחדרי בחיוך רחב בעודה מחזיקה במגש אוכל ישן ודהוי כאשר התנדבה לעזור לעובדים לחלק את ארוחות הבוקר לכל החולים
-״בו...בוקר טוב..?״ מלמלתי בזמן ששיפשפתי את עיניי הירוקות
-״הבאנו לך כדור נגד דיכאון,תקחי אותו חצי שעה אחרי ארוחת הבוקר.״ ציוותה והניחה את המגש על הסטנד שהיה מחובר למיטתי
-״אני לא רעבה..״ מלמלתי בזמן שניסיתי לקום בכוחות עצמי לשירותים
-״אין דבר כזה ׳לא רעבה׳ כולם אוכלים!״ סיימה את דברייה וחזרה לחלק את האוכל לשאר החולים בחדר
לא היה לי כלום,גם לא מברשת שיניים,בזמן שכולם אכלו-זפזפתי בטלוויזיה הקטנה שהייתה צמודה לקיר שהיה מולי
-״למה את לא אוכלת?״ עומר שאל והזיז את הווילון
-״אכלתי.״ שיקרתי וחייכתי
-״אז למה המגש מלא?״ עומר המשיך עם שאלותיו וצחק קלות
-״ביקשתי תוספת.״ תירצתי ושתיתי את הכדור שהיה בתוך כוס חד פעמית קטנה
-״קחי,תאכלי את זה״ עומר אמר וזרק לעברי חטיף פרינגלס ירוק. והמשיך ״גם אני שונא את האוכל הזה,הוא תפל אבל..הוא אכיל.״ הרים את כתפו וחייך בקלילות
הודתי לו וחזרתי לענייני,אחרי דקות ספורות הרופא נכנס ביחד עם גבר שבחיים לא ראיתי
-״בוקר טוב,אה...ליה גספרוב״ הרופא אמר והסתכל על התיק על מנת להיזכר בשמי ״תכירי את יואל לוי-הפסיכולוג מס 1 בעולם,הבאנו לך אותו מטעם בית החולים,זוהי הפגישה הראשונה שלכם,בהצלחה״ אמר בחיוך ויצא
-״כן,ליה,שלום לך,תכף נתחיל.״ אמר והגביל את שטחי ע״י הווילונות הלבנים-כחולים שסגר עימם
-״נעים מאוד,כמו שכבר צויין-אני יואל.את מוכנה להתחיל?״ שאל באדישות ופתח את המחברת שלו
-״כ..כן.ברור.״ עניתי בזמן שניסיתי להזדקף
-״אז בואי נחזור לילדות שלך.מה קרה?איך הכל התחיל?״ שאל ונעץ בי את עיניו,הרגשתי שהוא חודר לנשמתי,למרות עבודתו,הוא היה איש קר ואדיש-הכרתי אותו,למעשה-כשאמי רצתה לשכור לי גוף שיוכל לעזור,היא דיברה איתו אך במקומו נפגשתי עם מישהי אחרת.
-״בריונות״ לחשתי וניסיתי לאזן את קולי
-״ואיך את חושבת שזה התגלגל?״ שאל בזמן ששירבט במחברת החצי ריקה שהייתה ברשותו
-״אבי התאבד יום אחרי יום הולדתי.״ אמרתי בעודי עוצרת את עצמי מלבכות
-״אהה,אני מבין.ואיך זה השפיע עלייך?״ המשיך בדיבוריו
-״הכל היה בסדר,שום דבר מיוחד..בעיקר בכיתי״ שיקרתי-
אני שונאת כשחודרים לחיי ומנסים לגרום לי להיזכר שוב ושוב בפעמים בהם סבלתי,לא שיתפתי פעולה,התנהגתי כאחת ש׳לא מבינה׳ מה קרה למרות שיואל ידע הכל מביקוריי הקודמים במחלקה ומיועצת בית הספר.
הרגשתי לא נעים לדבר על הנושא הזה בגלל שידעתי שעומר שוכב מימני (מצד ימין)ומקשיב להכל.כך גם בעצם חסכתי לו הסברים.

///////
#3 במתח/מותחן
ואוו💕