החיים הדפוקים שלי

לא לכל שאלה יש תשובה .6.

אחרי אותה הפגישה חזרתי הביתה בתקווה להבין למה ניסיתי להתאבד ומה חוויתי בעבר שהספקתי לשכוח.
היומן לא עזר לי,רציתי לשמוע מקרוביי ולכן ביקשתי מתומר שיספר לי הכל.
-״תומר,למה התחלת עם זה?״ הרגשתי שהתנפלתי עליו בעיקר בגלל שפת גופי הקרה,לא ידעתי איך להתחיל את השיחה.
-״תביני ליה..היינו קטנים ומטומטמים,אני לא יודע למה עשיתי את זה,אולי קנאה...או שנאה..אני מצטער,אני לא יודע.״ תומר לא יכל להסתכל לי בעיניים כי הוא ידע שהוא התחיל עם זה.
-״אוקיי..עזוב את זה.לא שמת לב לצלקות שלי?לסיפורים או להתנהגות שלי?״ חקרתי אותו בעודי מנופפת עם הידיים.
הייתה דממה,ניסיתי לחשוב על דרך שבא אוכל להמשיך אבל תומר קטע אותי.
-״ליה,שנאתי אותך,שנאתי אותך ככ שאת אפילו לא יכולה לתאר לעצמך.אני יודע,זה היה מעשה מסריח שאני עד עכשיו מצטער ואני אמשיך להצטער כי בגללי הגעת למצב הזה,אני גררתי את כולם להתעלל בך בגלל שהתעללו בי ושמחתי לדעת שיש עוד מישהו שרע לו.ניסיתי להתנצל..כתבתי לך מכתבים שהכנסתי כל יום ללוקר שלך אבל מצאת דרך חדשה להיפטר מהם,אני מצטער שהשארתי לך בתיק את הכדורים שבעזרתם הקאת או את הסכינים שבעזרתם חתכת וכל המצבים בהם שיחקתי בך..אני מצטער.ניסיתי לעזור לך אבל לא יכלת ללכת מבלי ליפול או להתנדנד כמו עלה ברוח,הרגשתי את הכאב שלך ובגלל זה נכנסתי לך ללב.ניסיתי להציל אותך ולמנוע ממך להמשיך לפגוע בעצמך.״
לרגע נזכרתי בכל הרגעים האלה,כאילו הכל חזר אליי.לא ידעתי מה להגיד לו..התחלתי לבכות תוך כדי שהשפלתי את מבטי.
-״אז...אז איך זה קרה..?איך התאהבתי בך..?איך הפכנו להיות ׳זוג׳?״
-״אנחנו לא,בגלל שנשארת לבד פחדתי לאבד אותך,ככל שהזמן עבר התאהבתי בך אבל הכחשתי את זה וניסיתי להתיידד איתך,הייתי הבן אדם היחידי שעזר לך במקום לפגוע בך.היית ככ חלשה וככ חיוורת שזה הרג אותי.״ תומר בא לחבק אותי אבל הדפתי אותו,לא הייתי מסוגלת לגעת בו או להסתכל עליו.
-״למה הצלת אותי?ידעת שרע לי,למה לא נתת לי ללכת?למה אני?למה לעזאזל אתה חושב שזה מצחיק להתעלל באנשים אחרים?למה תומר??למה??״ התקפתי אותו בשאלות תוך כדי שנחנקתי מבכי.
-״ליה..אני מצטער,אני חייב ללכת.״
תומר ליטף את ידי הפצועה ויצא מהחדר.נשארתי שם לבד מנסה להבין איך התאהבתי בבן אדם ככ רשע ולמה הוא הציל אותי...

דניאל נכנסה לחדרי אחרי שהסתגרתי בחדרי 4 שעות:
-״לילוש,הכל בסדר?למה את בוכה?״ דניאלי קפצה למיטה מנסה להזיז את שיערי הרטוב.
-״כן דניאלי..הכל בסדר.את יודעת..גיל הנעורים.״ נאנחתי בזמן שניגבתי את הדמעות.
-״את רוצה ללכת לראות היפה והחיה?נעשה מרתון כמו שאנחנו אוהבות..״
דניאל חיבקה אותי,הרגשתי דאגה אמיתית ואהבה שהייתי ככ צמאה אליה.היא הייתה הבן אדם היחידי שאהבתי.ככ התאכזבתי שאסור לי להגיד לה את האמת...בקרוב היא תדע.
~נשארנו ערות עד חצות,ראינו את כל הסרטים האהובים עלינו,זללנו פיצה שלמה וקערת פופקורן עם קרמל מלוח וכמובן לקינוח התפנקנו בשוקו עם קצפת ומרשמלו.
הרגשתי שאני צריכה להקיא אבל הבטחתי לעצמי שאני אפסיק,הייתי צריכה להשתנות ולהחלים,בשביל דניאלי,הרגשתי שאני הבן אדם היחידי שדואג לה.
-״דניאלי,כבר חצות,צריך ללכת לישון.״ אמרתי בזמן שפיניתי את הקרטון הריק.
-״אז לילוש,תשכיבי אותי לישון..״ מלמלה תוך כדי שנרדמה על הספה.
לקחתי אותה לחדרה שהיה צבוע בורוד בהיר עם הרבה צעצועים שהתפזרו על הרצפה.
-״לילה טוב דניאלי.״ נישקתי וכיסיתי אותה בפוך העבה שלה.
-״לילוש,למה ניסית להתאבד?״ מלמלה וגרמה לי לקפוא במקום.
-״דניאלי,אני לא יודעת על מה את מדברת..לכי לישון,כבר מאוחר״ ניסיתי להכחיש את דבריה.
-״לילוש,אני לא סתומה,אני יודעת,שמעתי אותך מדברת עם תומר,שמעתי את אמא מדברת עם סבתא,ראיתי את הצמיד מבית החולים כשחזרת הביתה ושמעתי אותך.״
יצאתי מחדר מבלי לומר מילה,סגרתי את חדרי והתחלתי לבכות.
לא רציתי שהערב המהנה הזה ייגמר ככה.