צפיתי בתוכנית מוכרת שלא כלכך התרכזתי בה, המחשבות שלי עטפו אותי ולא נתנו לי מנוח. שקעתי לתוכן במהירות, בלי להרגיש בכלל. צמא להרגיש את הטעם המוכר של החופש וההנאה, רצון זה כל מה שהיה בידי, אך יכולת לא כלכך. ליטפתי את בטני בעדינות כשחשתי שהתינוק בועט, חייכתי ונשכתי את שפתיי, כל פעם מחדש התרגשתי להרגיש אותו, זה היה מיוחד. אני יכול להבין למה מתכוונים כשאומרים שאמא אוהבת את בנה יותר מכל דבר אחר בעולם. לשאת את הילד בתוכי זו הרגשה משונה וטובה, אני מרגיש אליו חיבור בלי שהוא כלכך קיים כרגע, בלי שהוא נולד עדיין. והפחד שחלחל מתחת לעורי על המחשבה של היום שהוא יבוא, על החודש התשיעי. היה קשה להניח למחשבה הזו, כי לפעמים זה מרגיש כמו לספור את הימים האחרונים שלי. הטלפון שצלצל קטע את מחשבותיי וגרם לי לקפוץ, חטפתי אותו מהספה לידי וחום התפוגג בבית החזה שלי כשראיתי את שמו. לעזעזל הארי... לא דיברתי איתו מאז הישיבה בבית הקפה, הוא טוב בלהיעלם וזה היה נוראי. עניתי, נואש לשמוע את קולו הצרוד שמרגיע אותי בלי הסבר הגיוני לכך. ״איפה אתה ?״ שאל. גלגלתי את עיניי, הוא שואל שאלות שלא צריך לחשוב יותר מדי בשביל לדעת את התשובה. ״אני חושב שאני זה שצריך לשאול את זה״ אמרתי, מרגיש מעט כועס. כן, אני מרגיש שיש לי הזכות לכעוס עליו. נראה שהתקרבנו עד שנעלם לשבוע מהמפגש בבית הקפה, חשבתי שידבר איתי ויסביר לי מה קרה אבל לא שמעתי ממנו דבר עד עכשיו. ״זה מסובך ממה שאתה חושב״ הוא אמר בקול חלש וחסר אונים ״אל תנסה להתקרב יותר מדי-״ ״איפה אתה הארי ?״ קטעתי אותו, נאומי הלא להתקרב יותר מדי נכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה, אני לא אקשיב לו. ״אני אבוא אליך, בסדר ?״ שאל, גלגלתי את עיניי ובלעתי רוק, מנתק לו בפנים וזורק את הטלפון לספה. הוא נזכר בי לאחר שבוע. לקח לו זמן, לעזעזל. אני לא יכול להכניס אדם כזה לחיי, זה מטריף אותי הידיעה שאני בעצם לא יודע כלום על אותו אדם שאני כה מחבב. לאחר מספר דקות הדלת נפתחה, בשיא חוצפתו בלי לדפוק. לבי החסיר פעימה כשהבטתי בו, בזוג עיניו הירוקות והמרסקות הללו, הוא סגר את הדלת ופלט נשימה בגלגול עיניים. לא התכוונתי לברכו לשלום, שהוא ידבר קודם. ״אתה נראה טוב״ פלט וצעד לעברי. גלגלתי את עיניי והשפלתי את מבטי, זה לא קונה אותי. ״לאן נעלמת ?״ שאלתי כשהתיישב לצידי, שתק אך העיניים שלו צעקו וראיתי זאת. הוא סגר את עצמו והלך לתוך מבוך בלי יציאה, כך העיניים שלו סיפרו לי. ״זה לא יכול להימשך לואי״ הוא פלט ונשך את שפתיו. בלעתי רוק שצרב בגרוני והסתכלתי לעיניו, שילך להזדיין. מה כלכך הבהיל אותו ? ״אנחנו בונים משהו בצמר גפן, זה לא יחזיק לעולם.״ ״התיאור שלך פתח לי את התיאבון״ אמרתי והוא צחק והשפיל את מבטו, והסתכלתי עליו. הסתכלתי על החיוך הזה בעל הגומות המתוקות, נשכתי את שפתיי בחוסר נשימה והתבוננתי בו, חורט את המראה שלו בזכרוני, בשביל להיאחז במשהו עד הפעם הבאה שארה אותו. ״חשבתי להגיע עם איזה שוקולד אבל אמרתי שזה יהיה מטופש״ סיפר. ״חוק, בפעם הבאה שנתראה ולא אקבל משהו מתוק אני הולך.״ אמרתי כבדיחה בחצי חיוך והוא הסתכל עליי עם אותו חיוך מתלוצץ, שידרנו על אותו תדר נטוש שאף אחד לא חשב להאזין לו, וזה היה מדהים. ״מה קורה פה הארי ?״ ״הרבה...״ גיחך ונשך את שפתיו בלחץ ״מעבר ממה שתוכל לדמיין בכלל״ ״אתה יכול לספר לי-״ ״ולקחת את הסיכון שזה יביא למותך ?״ שאל ״אין לך מושג כמה רציני אני...״ ״מי יפגע בגבר בהיריון ?״ שאלתי בציניות ״גם אם היית אישה זה לא מעניין אותם״ אמר בשקט, מוטרד מלחשוב. הוא נשך את שפתיו והשפיל את מבטו, לעזעזל תשתף אותי במה שעובר בראשך. שלחתי את ידי אליו ללטף את פניו והוא נדרך, מסתכל לעיניי והתכוון לומר משהו אך שתק, שתק ונרגע לליטוף הקטן שלי. ״לא לואי...״ ״אף פעם לא ראיתי אותך מפחד״ אמרתי והוא הסתכל לעיניי, מלקק את שפתיו לפני שדיבר. ״זה בגללך״ אמר בשקט ולבי החסיר פעימה, בלעתי רוק והתבוננתי בזוג עיניו הירוקות. ״מי רודף אחריך ?״ שאלתי, מחליק את אצבעותיי לשיערו שמאחורי האוזן. ״הבוס״ אמר בזקיפת גבות מזלזלת, מה הוא עוסק ? מה הדבר הכלכך שגוי שהוא עוסק בו ? למה הוא עם אקדח ? ״מישהו שאני מאחל שלעולם לא תכיר, הוא נוראי״ ״כמוך ?״ שאלתי והוא הסתכל לעיניי ולאחר שניות חייך. ״תצא מזה.״ אמרתי בשקט והתקרבתי אליו, הטיתי את פניו לעברי והסתכלתי לזוג עיניו. ״תצא...״ לחשתי. ״זה לא פשוט כלכך״ אמר, מנסה להתנתק עם מבטו ממני אך לא הנחתי לו ״פשוט תברח-״ ״הוא יהרוג אותי בשנייה שהוא ימצא אותי לואי, אני לא הראשון שחשב על לצאת מהחרא הזה״ הוא קטע אותי בתוקפניות. לבי נחת והפחד שלו הבהיל אותי מעט, לא אשקר. ״אסור לי לנהל קשר עם אף בן אדם שמחוץ לעניין הזה״ פלט. ״מ-מה ? אתה מתכוון לזוגיות ?״ שאלתי, מנסה להבין מה הולך איתו, מה הדבר הזה שהוא מתעסק בו. ״כל קשר, שלום לשכנים... כלום״ גיחך ונשך את שפתיו. אז... איך זה שהוא ככה איתי ? ״אתה מסתכן עכשיו״ אמרתי בשקט והוא הסתכל עליי, שותק מספר שניות לפני שמשך בכתפיו. ״נכון״ אמר בשקט. אחזתי בפניו והתקרבתי לנשק ברכות לשפתיו, נשארתי קרוב אליו, נושם את נשימותיו. ״תלמד אותי איך להתרחק...״ ״אל״ אמרתי מיד והסתכלתי לעיניו, תופס בצווארון החולצה שלו, מפחד שיחמוק מזרועותיי. ״זה רע״ לחש, אוחז בפניי ומנשק את שפתיי בחוסר שליטה. ״אתה לא צריך את זה בחיים שלך״ ״אל תחליט בשבילי מה אני צריך ומה לא״ אמרתי וליטפתי את פניו, חש את לבי הולם כשהבטתי בו, והכל היה כלכך אמיתי. הסתכלתי לעיניו המובסות, רציתי לדעת הכל. הוא זורק לעברי חלקי פאזל שלעולם לא ישלימו את התמונה המלאה, אני לא כלכך מצליח להבין. ״אתה פיסת גן העדן שלי לואי״ אמר בשקט ולבי החסיר פעימה, התבוננתי בו והוא לא הביט בי, לפתע גיחך והסתכל עליי עם זוג עיניו הכהות, הוא נשך את שפתו התחתונה ולקח נשימה ״הפיסה היחידה״ ״הארי...״ פלטתי בנשימה מופתעת. אני לא יודע מה אני בשבילו, מה הוא מרגיש לגביי או מה הוא חושב עליי. זה הכי הרבה שאי פעם שמעתי ממנו, וזה מרגיש לי יותר מדי. ״אל...״ הוא עצר ונשך את שפתיו, הסיט את מבטו. מה הוא רוצה לומר לי ? ״מה ?״ שאלתי ואחזתי בזרוע שלו, הוא הביט בי ולא אמר דבר, רק התבונן בי מספר שניות שהרגישו נצח. ״אבל כל זה לא אמיתי.״ אמר והרחיק את היד שלי ממנו, גורם ללבי לנחות ולשפתיי להיפרד. ״ה-הארי-״ ״אני אלך״ קטע אותי וקם, אך מיהרתי אליו ותפסתי בידו ״אתה לא״ אמרתי מיד ״אל תתחרט על המילים שלך כמו חתיכת פחדן״ ״אני לא מתחרט, רק מכיר בעובדות״ אמר. ״אז תסתכל לי בעיניים, ותגיד לי שזה לא מרגיש לך אמיתי״ דרשתי, מביט בזוג עיניו הירוקות. זה אמיתי, אני מרגיש בכך. עיניו בהקו כמו של ילד בחג המולד, וראיתי זאת, ראיתי את כל הרגשות שהוא כלכך הסתיר במבט אחד, כאילו הוא הוריד את המסיכה שהיה איתה עד כה. וגיליתי בו צבעים מדהימים, טהורים וחדשים. שלחתי חיוך קטן והוא השפיל את מבטו, הוא מפחד. ״אני לא אסכן אותך״ אמרתי ״נוריד פרופיל״ ״אנחנו לא זוג״ אמר בחצי חיוך, ובכן אנחנו בהחלט משהו. ״אז למה לקחת אותי למסעדה ונישקת אותי סתם כך ו-״ ״תשתוק לואי״ הוא קטע אותי ואני חייכתי כי הרגשתי שהבסתי אותו. ״כך חשבתי״ אמרתי. ״אתקשר אליך מחר, יש לי עכשיו עבודה לבצע.״ קולו דעך ועיניו נעשו אפלות יותר, המבט שלו כשאמר את זה. כאילו התנתק לרגע. הוא התקרב לנשק לשפתיי ולבי הלם בחוזקה, הוא לא הסתפק בנשיקה קטנה. ״להתראות״ אמרתי בשקט, מביט בו יוצא מהדירה אל תוך הסערה שעוטפת אותו, הלוואי שיכולתי לעשות משהו. ליטפתי את בטני ובלעתי רוק, הלידה קרובה מתמיד. אני מצפה לך ילד קטן שלי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
