אני יושב בספה הלבנה שבביתו חסר מעשה, רק חושב על מה אוכל לעשות. לעזעזל... אולי הייתי צריך להישאר בדירה עם ליאם ? לא, מיד שללתי את זה. זה היה ברור שהפרעתי למערכת היחסים שלו עם ג׳ניפר, הם זוג טרי שרק רצה לבלות לצד אחד השני בלי הפרעות מהצד. חוץ מזה אולי כל הלבד בדירה הזו שווה את כמה השעות שלי עם הארי בלילה. הבית כלכך מסודר שאין לי מה לסדר, לא מצאתי מה לעשות. חשבתי על לבשל לו אך אני לא יודע באמת לבשל, חשבתי על לנקות אבל הכל נקי, נגמרו לי הרעיונות. החדר שלו מחוץ לתחום כשהוא לא בבית, אני לא מבין מה זה משנה אם אני יכול להיכנס לשם כשהוא פה. הרי שום דבר שם לא שונה, מה הוא מפחד שאמצא ? אקדח נוסף ? לעזעזל, למה הוא מחזיק בכלי נשק ? הוא לא הבחור הטוב שהראש שלי ממציא כשאני נמצא הרחק ממנו, ידעתי שהרגש מטשטש את המציאות, שהוא כך רק בעיניי. מושלם. אבל הוא לא אדם רע, כמה שזה נראה שהוא מתיימר להיות, איני מצליח לראות אותו כך. אחרי כמה שעות של צפייה בטלוויזיה וקריאת ספר שהיה על השידה, הארי חזר הביתה. הוא פשט את מעילו השחור ולא הביט בי, נראה אבוד. ״הארי״ קראתי, אך הוא התעלם והלך לכיוון חדרו, יכולתי לשמוע שסיבב את המפתח במנעול ופתח את הדלת. הוא בסדר ? סגרתי את הספר שהיה בידי וקמתי לחדרו, עומד בפתח וצופה בו מוריד את החולצה שלו מגופו, מזיע ולחוץ. ״ה-הארי אתה בסדר ?״ ״תן לי כמה דקות״ פלט בין נשימותיו והתעלם ממני. בלעתי רוק והנהנתי, אך המשכתי לצפות בו. זה לחץ או פחד ? הוא סידר דברים אקראים בארון עד שזרק על הקיר חולצה בכעס ופלט נהמה שהבהילה אותי. ״לעזעזל !״ ״הארי...״ פלטתי כמעט ללא קול ואז, בפעם הראשונה מאז שנכנס הנה, הוא הביט בי. הוא הביט בי ולא היה ממה לחשוש, הוא הרגיע את כל השדים, והרגשתי שיכולתי לעשות אותו הדבר אצלו. ״הכל בסדר״ אמרתי בשקט וצעדתי אליו באיטיות, מצליח לקרוא את מבטו כאילו אנחנו מכירים שנים. הושטתי את ידי לפניו וליטפתי ברכות, מושך אותו לחיבוק ועומד על קצות אצבעותיי. ״לא...״ הוא מלמל, עטף אותי בין זרועותיו. חיבקתי אותו חזק ועצמתי את עיניי, נושם את הריח שלו. ״הכל בסדר״ אמרתי שוב. לא ידעתי מה קרה, רק ידעתי שמשהו מטריד אותו וזה היה מספיק. הרגשתי שהצלחתי לנחם אותו, זה היה טוב. שמעתי נשימה שפלט ואז התרחק קצת, הביט בי ונשך את שפתיו. ״אני יוצא מדעתי...״ מלמל והסיט את מבטו. מה גורם לו להרגיש כך ? ״כל זה גדול עליי״ ״קצת הרזית לאחרונה...״ אמרתי כבדיחה והוא הסתכל עליי מספר שניות עד שהבין וגיחך, גלגל את עיניו הירוקות. ״לא הבגדים״ אמר בחצי חיוך וזקף את גבותיו. ״הלוואי שאלה היו רק הבגדים.״ ״הארי, בוא״ קראתי לו והתיישבתי במיטתו, מסמן לו לשבת לידי וזה מה שעשה. ״אתה מדהים״ ״לואי בבקשה אל תתחיל״ אמר מיד, כאילו שולל את כל המילים הטובות שאוכל לומר עליו. ״תשתוק״ אמרתי והיה לו מבט מבולבל, הוא לא רגיל שאומרים לו דברים כאלה והוא נשאר בשקט, ידעתי את זה לבד. הנחתי את ידי על הרגל שלו והסתכלתי עליו, לא רציתי לדעת מה הוא עשה כשהלך, למי. אם הוא פגע במישהו. המחשבה על כך שינתה את כל נקודת המבט שלי, הוא לא כזה בעיניי. הוא טיפוס קשוח וקשה, אך בן אדם רע ? אני לא מצליח לדמיין אותו מכה מישהו. כשדרק בא אליי עם החבלות בפניו לא יכולתי להאמין שהארי עשה דבר כזה, תהיתי לעצמי מה הוא חושב כשהוא מכה אדם אחר, אם אין לו רחמים כלפיו. ״מה עשית היום ?״ הארי שאל ועיניו סרקו אותי, משכתי בכתפיי. ״כמעט ושום דבר״ אמרתי ״צפיתי בתוכניות, קראתי ספר״ ״הספר...״ חייך והסתכל לקיר ״זה הספר האהוב עליי״ ״ומה לך ולקריאה אדוני ?״ שאלתי בהתחצפות קטנה, אהבתי להתגרות בו בכל דרך שקיימת. ״אני אוהב לקרוא״ אמר כעובדה על עצמו ואז קם לארון שלו, פתח אותו והציג מדף מלא בספרים. קמתי וצעדתי לשם, מסתכל ומבחין בכך שהספרים הם על אהבה, או פשע. ״אתה קורא על אהבה ?״ שאלתי והסתכלתי עליו ״רק כדי לשמור על מעט האנושיות שנשארה ממני״ מלמל בציניות, אבל נראה לי שהתכוון לזה. בלעתי רוק ונשכתי את שפתי התחתונה, לא מתעסק בכך. ״זה לא ספרי סינדרלה עם סוף קסום, זה מה שיפה בזה״ ״מה ?״ שאלתי מופתע ״אני שונא סוף רע״ ״זה משקף את המציאות, הסוף לא תמיד כלכך טוב״ אמר והסתכל עליי ואז סגר את הארון, חוזר לשבת במיטה. צעדתי אליו והתיישבתי על ברכיו, כורך את זרועותיי מסביב צווארי ומביט בו. ״כל אחד בונה את הסוף לסיפור שלו״ אמרתי באופטימיות שלא הייתה חסרה לי, אך הוא כה עקשן וקשה, היה חייב להרוס את זה. ״עד שמישהו הורס את כל מה שבנית לסוף הסיפור שלך״ אמר בטון קר וחסר רגש. בלעתי רוק והסתכלתי לזוג עיניו, פחדתי. פחדתי שישבור את לבי, כי אני מתקרב אליו והוא כנראה לא מרגיש כלפיי את אותו הדבר. הוא נהנה איתי כרגע, הוא מרגיש מחוייבות אולי כי אני בהיריון, אלפי סיבות יכולתי למצוא לכך שהוא איתי אך לא אהבה. לא יכולתי לחשוב על זה שהארי באמת ובתמים אוהב אותי. אולי חלק בראש שלי מאמין שאין לו רגשות לדבר, החלק בראש שמנסה להרוס את הבן אדם המושלם שבניתי, שקראתי לו הארי סטיילס. ״אתה רעב ?״ העברתי נושא וקמתי מברכיו ״לא״ אמר ובחן אותי, נושך את שפתו התחתונה ומעלה את עיניו עד שהצטלבו בעיניי. ״תלוי למה...״ ״ה-הארי״ קולי חלש ולחיי האדימו, הייתי נבוך. לעזעזל שיפסיק לבחון אותי כך, אני לא מושך עם בטן ההיריון הזו, אני נראה כאילו אני עומד להתפוצץ בכל רגע. ״זה כל מה שאני רוצה לשמוע שיוצא מהפה שלך״ אמר וקם אליי, אחז באגני והקריב אותי אליו. שפתיי ממול שלו ויכולתי לחוש בנשימותיו החמות, לבי הולם בחוזקה ודעתי משתבשת. התקרבתי לחבר את שפתיי עם שלו לנשיקה מושלמת. לעזעזל, לעולם לא נישקתי מישהו וחשבתי שזה יכול להיות כלכך מושלם. הוא החלק החסר שלא היה לי מעולם. תפסתי בו והוא הוביל אותי למיטה, משכיב אותי בזהירות. ״זה יהיה קשה״ פלטתי והוא חייך והסתכל על בטן ההיריון שלי, ירד להרכין לה נשיקה רכה שגרמה לתינוק לעשות סיבוב בבטני. הוא עלה חזרה וחייך אליי לפני שנישק את שפתיי, ולבי התכווץ. הייתי אמור לשמוח מזה, אך זה כאב לי. למה ? למה אני לא מוכן להיכנס לאשליה הזו בדרך עמוקה ולאבד את עצמי ? למה אני חייב לזעוק לעצמי שזה לא מושלם כמו שזה מרגיש ?! לעזעזל לואי. חייכתי אליו חזרה, חיוך מזוייף שאני בטוח שהוא יכל לשים לב לכמה שהוא היה מזוייף, אך הוא לא יעיר לי על כך. כי שלו יכל להיות גם מזוייף לפעמים, ושתינו כמו שתי פחדנים לא חשפנו את הפחדים שלנו, רק לבשנו מסיכות והעמדנו פנים שהכל מושלם, לשעות קטנות ביום שהתפללתי שימשכו לנצח.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
