לא מוגדר זה מעניין //G×G

פרק 5: הפרק בו נפלתי על השכל קצת.

יש משהו מרגיז בזה שכמעט כולם בפנימייה ורק את וכמה ילדים צריכים לנסוע כל יום לבית הספר. הכמה ילדים האלו הם אני, יהל, לואי ועוד כמה -בער חמש עשרה- שאין לי מושג איך קוראים להם.

לואי הוא ילד חמוד, חמוד מאוד אפילו. הוא מסתובב איתי ועם יהל בהפסקות. אין לו חברים כמעט בבית הספר. יש לו כמה חבריי אינטרנט מוזרים והוא גם בדבר הכתום הזה שיהל בו אבל חוץ מזה הוא לבד.

יש לו שניי הורים בנים וזה מגניב. בתור סטרייט יהל ממש מתלהבת מזה ומבקשת שיספר לה על החיים שלו. כיף לראות את יהל מתלהבת ממשהו. היא מתיישבת בישיבה מזרחית, מסיטה את מסך השיער שלה למאחורי האוזן הימנית ומסתכלת על לואי, עיני הזהב שלה מתמלאות סקרנות. אף פעם לא ראיתי אותה ככה.

אמא נועה אומרת שזה טוב שהיא מתחברת לאנשים ואני לא מספרת לאף אחת מהאמהות כלום על מה שקרה במסיבה ועל מי שיהל פגשה. כי היא ביקשה.

כמו שצפיתי, אני יהל ולואי נהיינו שלישיית חברים הכי טובים. כן כן כמו בגן תצחקו.

אני מרבה להיות בטלפון שלי כי קבוצות הווצאפ של השכבה לא מפסיקות לחפור. אני נמצאת בכולן, קוראת את מה שכולם כותבים אבל לא כותבת כלום. רואה ואינה נראית.

לפעמים בהפסקות אני תופסת את לאלי והחברים שלה מתלחשים וצופים בנו וזה ממש מעצבן. היום נשלחת אלי הודעה באמצע הפסקת הבוקר.

-היי, זאת יהל או נואל?

אני מסתכלת בתמונת הפרופיל בוואצפ ומגלה שהשולחת היא לאלי. מה היא רוצה ממני?

-היי זאת נואל. לשלוח לך את המספר של יהל?

- כן.

אני מקלידה מהר את המספר של יהל ותוהה לעצמי מה לאלי צריכה מיהל.

-יופי.

לאלי שולחת ואני מתרגזת.

-תודה משהו?

-מה

-את יודעת את יכולה להגיד תודה זה לא כזה קשה.

-אה תודה.

אני מגלגלת את עיני. מה כבר ביקשתי לעזאזל? אני ממשיכה לאכול את התפוח שלי וסורקת את הקפיטריה. לאלי לא נראת בסביבה. אני תוהה איפה היא. לידי יהל ולואי מתווכחים על משהו, זה מציק. כל הילדות שלי הגשתי שווה ליהל כי גם היא בקושי דיברה ופתאום ההבדל הזה בנינו יוצר פער מרגיז. אני בדיוק מסתכלת על לואי שמסדר את משקפיו העגולות כשאני מקבלת הודעה. מזל שיש רטט בטלפון כי עם הרעש סביבי לא הייתי שומעת.

-מצחיק שבהודעות את יודעת לדבר, כבר חשבתי את אילמת.

כמובן לאלי. כמה מתאים לגולשת המתנשאת לצחוק על הילדה הכי אומללה בשכבה על זה שהיא אילמת.