To Be A Princess

פרק שלישי:

חצי שעה לפני שרועי ואריאל הגיעו לבית הספר: נ.מ זאק:
"אסור לספר את זה בבית הספר אני מניח שאתה מבין את חומרת העיניין נכון זאק?" אמר איציק המורה.
"כן אני לא אספר לאף אחד" אמרתי וראיתי את מיה מתקרבת אליי.
"מה זה איפה אריאל ורועי? שמעתי מאנה משהו שקרה להם משהו אבל לא הבנתי" אמרה מיה.
"אני לא יכול לספר לך מיה, מה שקרה שם, נשאר שם" אמרתי.
"בוא" אמרה מיה ומשכה אותי לחדר המנהל שלא היה בו אף אחד.
"נו מה אריאל היא החברה הכי טובה שלי זכותי לדעת מה קרה לה" אמרה מיה עם מבט שקשה להתעלם ממנו.
"בסדר אבל אסור לך לספר לאף אחד, רועי ואריאל ישנו ביחד" אמרתי.
"מה?! מתי?! אתמול?!" אמרה מיה.
"כן מסתבר שהוא לא הלך הביתה כמו שחשבנו" אמרתי.
"ומה ראית אותם?" שאלה מיה.
"כן הוא היה רק בבוקסר ואריאל הייתה בגוזייה ושורט וההורים של שניהם היו שם, ורועי ברח אין לי מושג מה יקרה להם" אמרתי.
"אומייגאד, אמרתי לך שהם מאוהבים, אני רוצה לראות שמישהו יגיד לי שהם לא זוג, הם בילו את הלילה ביחד" אמרה מיה והמנהל נכנס.
"מה אמרתם?" שאל המנהל.
"איך את יודע על מה דיברנו?" שאלתי.
"מערכת הכריזה שלי פועלת שמעו את זה בכל בית הספר, לכו מיד לכיתה שלכם" אמר המנהל וראינו את איציק מחוץ לדלת.
"רק לפני חמש דקות אמרתי לך לא לספר על זה עכשיו כל בית הספר יודע" אמר איציק.
"אני מצטער" אמרתי.
"אל תכעס עליו, אני הכרחתי אותו" אמרה מיה.
"זה לא משנה מי יודע מה המנהל יעשה" אמר איציק.
"אריאל ורועי להגיע לחדר המנהל מיד" אמר המנהל וראינו אותם מתקרבים.
"מה קרה? יש לכם מושג מה הוא רוצה?" שאל רועי.
"מצטער אחי תהיה חזק" אמרתי לו והוא הסתכל עליי במבט מוזר, מצטער אחי.

נ.מ רועי:
"מה המנהל?" שאלתי ואריאל התיישבה על ידי.
"אין לי בעיה עם זה שאתם זוג או שאתם עושים דברים של זוגות, אבל לא כל בית הספר צריך לדעת על זה" אמר המנהל.
"מה?" שאלתי.
"המנהל, אנחנו לא זוג" אמרה אריאל.
"תסתכלו עליי אתם לא תעבדו, אז למה שתישנו ביחד" אמר המנהל.
"איך אתה יודע?" שאלתי.
"כל הבצפר יודע על זה, אתם הורסים את השם של בית הספר שלנו, אין לי ברירה אני צריך לדון עם ההורים שלכם מה יהיה הלאה" אמר המנהל ויצאנו משם.
"אני לא מאמינה יואוו" אמרה אריאל.
"זה הסיבה שכולם התחלששו עלינו" אמרתי.
"מה נעשה?" אמרתי.
"בנתיים נחכה לראות מה הוא רוצה מההורים שלנו, זה לא שעשינו משהו לא בסדר" אמרה אריאל.
"כן" אמרתי.
"טוב אני הולכת שנייה לשירותים" אמרה אריאל אחרי שהסתכלה בפלאפון שלה וברחה, מה יש לה? עליתי לגג להירגע קצת עד שהשיחה של ההורים שלנו תסתיים.

נ.מ אלון (אבא של רועי):
"אני מניח שאתם יכולים לנחש למה הזמנתי אתכן לכאן" אמר המנהל.
"לא אני לא מבינה" אמרה אנה, אמא של אריאל.
"אני לא נוהג להיכנס לחייהם הפרטיים של התלמידים, אבל כשזה מוצהר בפומבי זה פוגע במוניטין של בית הספר שלנו, ובנוסף קיבלתי שיחה ממשרד החינוך, שהתנהגות כזאת אינה מקובלת בבית ספרנו" אמר המנהל.
"מה זאת אומרת?, אני מבין שיש פה בעיה, אבל הילדים לא עשו כלום" אמרתי.
"אני מבין אדוני, אבל שוב, לאנשים ובמיוחד לילדים לא אכפת מהאמת והשמועות מתפזרות כמו אש, ולצערי ביקשו ממני לנקוט באמצעים קיצוניים" אמר.
"מה זאת אומרת?" אשתי חן אמרה.
"אני נאלץ לגרש את הילדים מבית הספר" אמר המנהל.
"מה? אתה לא יכול אדוני" אמרה חן.
"הבן שלכם יוכל להישאר היות והוא הבן שלך, אבל אריאל תצטרך לעזוב" אמר המנהל.
"אני לא מאמינה שאתה עושה דבר כזה בגלל המעמד הכלכלי שלנו" אמרה אנה והסתכלתי עליה באשמה.
"גבר-" אמר המנהל והיא קטעה אותו.
"אני אמא כישלון שלא מצליחה למצוא עבודה והבת שלה מכלכלת אותה ובנוסף היא משקיעה בלימודים ותמיד מצטיינת, והכל כדי שהיא תוכל ללכת ללמוד באוניברסיטה ולעזור לה ולי, איך אתה יכול לעשות דבר כזה לבת שלי" אמרה אנה והתחילה לבכות.
"המנהל אני לא מסכים שהילדה ההיא תעזוב בגלל הטעויות של הבן שלי" אמרתי.
"אלון יקירי" אמרה חן וקטעתי אותה.
"אז על איזה אפשרות אפשר לחשוב, השמועות לא יפסיקו מעצמם" אמר המנהל.
"מה אם הם היו אמורים להינשא?" אמרתי.
"מי?" אמר המנהל.
"רועי ואריאל, מה אם הם היו מאורסים והם אמורים להינשא בקרוב? זה יהיה בסדר לא?" שאלתי.
"אני מניח שזה בסדר" אמר המנהל
"סליחה?" אמרה אנה.
"אני מאוד מצטער אנה על מה שקרה עם הבן שלי אבל אם זאת האפשרות שהילדים שלנו יוכלו ללמוד ולסיים את הלימודים אנחנו צריכים להשיא אותם" אמרתי.
"אבל לא דיברנו איתם והבת שלי עדיין לא בת 18" אמרה.
"אפשר להשיא אותם עד שיסיימו את הלימודים, אם הם לא ירצו להמשיך להינשא הם יוכלו להתגרש" אמרתי.
"הבנתי, בסדר גמור, אני לא רוצה להרוס את התקוות והחלומות של הבת שלי, מספיק אם זה שהיא מוותרת על החיים שלה בשבילי" אמרה אנה.
"הבת שלך באמת מדהימה, אני שמח שהיא תהיה הכלה שלי אפילו אם זה אומר לזמן קצר, יש לי הרגשה שהיא תוכל לשנות את הבן שלי לטובה" אמרתי לה.
"אני לא מתה על הרעיון לחתן את הבן שלי, אבל הבת שלך עומדת בקריטריונים שלי" אמרה חן.
"אל תדברי ככה על הבת שלי" אמרה אנה.
"אל תריבו עכשיו" אמרתי.
"טוב נחתן אותם עוד שבוע" אמרה חן.
"כל כך מהר?" שאלנו אני ואנה.
"עדיף כמה שיותר מהר" אמר המנהל.
"בסדר" אמרנו.

נ.מ אריאל (לאחר שנודע לה ולרועי שהם מתחתנים עוד שבוע וכבר ערב)
"התאבדות לא תעזור לנו" אמרתי לרועי שניסה לקפוץ מהגשר.
"אז את אומרת שפשוט ננשא וזהו?" אמר רועי.
"תראה אנחנו לא באמת נישאר מסויים זה פחות מחצי שנה ואז כל אחד יוכל להמשיך בחייו" אמרתי.
"את בסדר עם להינשא לי? את לא מאוהבת באף אחד?" אמר רועי.
"אין לי זמן לדברים האלה" אמרתי.
"מה?" אמר רועי.
"יש דברים יותר חשובים מזה כמו שאני אצא אם תעודת בגרות טובה שתאפשר לי ללכת ולהגיע לאוניברסיטה זה הכל, אני לא מתכוונת לתת למשהו כזה למנוע ממני להגיע אל המטרה שלי, אני רוצה לגרום לאמי נחת" אמרתי מתיישבת על הגשר ומסתכלת באוויר.
"אז רוצה להינשא?" אמר רועי.
"חשבתי שאתה נגד זה" אמרתי.
"אני זה שהרסתי לך את החיים אני יודע שברחת כי דיברו עלייך לא טוב וריכלו עלייך והכל בגלל שאני נכנסתי למיטה שלך בגלל שהשתכרתי" אמר רועי.
"אז בוא נעשה את זה" אמרתי.
"אוקיי אבל בואי נעשה הסכם" אמר.
"איזה?" שאלתי.
"אסור לך להתאהב בי" אמר רועי.
"גם לך אסור להתאהב בי" אמרתי.
"אין בעיה" אמר ולחצנו ידיים.