בת-כנף

[5] ברוכים הבאים לשש-דומינייר

אוואם בקושי יכלה לנשום מרוב התרגשות. בכנות? היא יכלה רק להודות לדאוס ולדון-טֶאֶלוּם על המראה למול עיניה. ההיכל שהיה ריק לפני שעות פעוטות עתה היה עמוס, מלא, והומה. כל האנשים שגייסו נכנסו אט אט לתוך המבנה רם המעלה, ולאחר שהעיפו מבט מסביב על קירות המבנה נטול החלונות, שהדבר היחיד ששרר בתוכו היה הריבוע שנוצר משולחנות וכיסאות במרכזו, פנו אל המושבים ומצאו את המקומות השמורים במיוחד בשבילם.

וכך אט אט נאספה המועצה המתוכננת, אחד אחר השני נכנסו האנשים, כל אחד יותר ויותר מלוכלך מהשני בעקבות סערת החולות המתגברת בחוץ, שתפסה את רובם. למזלה של אוואם, הם הספיקו לחמוק פנימה ממש לפני שהתחילה.

ההיכל היה מבנה גבוה למדי צבוע לבן, תוצרת חימר המצופה בלבנים חזקות ויציבות שגרמו לו להיראות רק יותר עמיד, כמעט כאם היה היכל הגנרל בפני עצמו. הוא גם הוקם על גבי אדמה סלולה שעובדה על ידי עובדיו הרבים, אז מסביבו לא היו הרי חולות, אלא מישור פשוט שלא היה קושי רב ללכת על גביו ללא בעיה. עם זאת, נקודה חשוב לציין לגבי ההיכל הגדול היה שהוקם על גבי המבנה הכי קטלני בכל ארץ נִיהִיל, לפי אביה - הנשקייה של דון-טאלום. המקום האחד בו הוא אכסן את כל הנשק והתחמושת שיוצרו בסדנה האישית שלו, מקום שהפך לביסוס כוחותיו של הגנרל במעלות רבות.

לא הרבה ידעו על המיקום הספציפי של הנשקייה של דון טאלום, והאנשים הרבים שנכנסו להיכל כנראה לא יכלו לתאר לעצמם את כמות חומר הנפץ עליו שהו. אמנם כמויות חומר הנפץ הלחיצו את אוואם, אך בהיכרותה עם דון-טאלום, שהכשיר את אביה למעלות רבות במשך שנים ארוכות, ידעה שיהיה בסדר, והיא הניחה את אמונה בו. כמובן, היא חיפשה עוד סיבות להילחץ בגללן, אחרי הכל, זאת הייתה ההתכנסות הרשמית האמיתית הראשונה אחרי בחירת נציג שיעבוד מול האחד שיבחר להיות נציג מועצת בני כנף, זה היה די גדול.

ואוואם, שרק יכלה לבקש מדון-טאלום לא לספר דבר לאביה, קיבלה הנהון לאישור מכיוונו וחיוך גדול ואוהב שהזכיר לה את הסבא המנוח שלה.

ובעודם צפו באנשים האחרונים נכנסים פנימה, לצד אחת מצלעות השולחן - שישבו במרכזה - פנטיום, שישב מצידה הימני של אוואם, כיווץ את שפתיו באי נוחות וצמצם את עיניו בצורה מלאת טינה, כמה שגרתי מצידו. "יש יותר מידי אנשים פה כרגע."

ריקס, שישבה לצד פנטיום, הושיטה בדממה יד לעבר רומן, וזה נאנח, שקע קלות בכיסאו ושלח את ידו כדי לשלוף כמה שטרות מהכיס שלו. מאלום. בזמן שאוואם התמקמה לצד הכיסא שלה בראש השולחן, ממש לצד פנטיום, היא ממש הצטערה שלא השתתפה בהתערבות הזאת. אחרי הכל - זה היה כסף קל, הוא היה אדם פשוט למדי. הם שיערו את כמות הזמן שתיקח לו להתלונן על משהו, וכחמש דקות פנימה, הנה זה קרה. כמעט בדיוק בזמן בו ריקס ציינה.

"כולם צריכים להיות נוכחים." אמר פתאום דון-סוּבְסִידִיוּם מצידה, נשען קדימה, על השולחן, שרוע על גבי אמותיו כך שפנטיום יוכל לראות את המבט החד והכהה שהעניק לו. דון-סובסידיום היה גבר גדול באמות מידותיו, מזכיר ברובו את רומן: הוא היה גדול מאוד, אך לעומת רומן השרירים שלו היו בולטים בהרבה, גם מתחת לחולצותיו הרפויות ולעיתים אף אפילו מתחת לגלימותיו, בדיוק כמו הגלימה שבחר לעטות על עצמו בערב שכזה. למען האמת, היה אפשר לראות את השרירים בגרון שלו בלבד. זה היה כמעט מפחיד; לראות את הורידים והצורה בה הם ממש נעו תחת העור הבהיר שלו. הוא היה גברי מאוד, עם לסת מלבנית מאוד ועצמות לחיים בולטות, שפתיים צרות, אף ארוך ועיניים כחולות ובהירות שנראו כהות רק בגלל שהיו כל כך קטנות ודחוסות כמעט, ממש כשל נץ... כמעט. מראהו הכללי של דון-סובסידיום נראה צעיר מאחר שפניו היו נטולות קמטים כלל, כולל קמטי צחוק, אך לראשו היה שיער שחור זרוע אפור, שהסגיר שסכום שנותיו היה כשלושים שנים לערך.