ממקומה לצד שולחן חדר האוכל, עיניה של אוואם ריצדו על גבי הדיו השחור, מילה ועוד מילה ועוד שורה ועוד שורה. היא הפכה עוד דף צהבהב אחד והוסיפה להתעמק במסר של דון טאלום: "אני יודע שעבר זמן מה, אבל תשתדלי לשמור על הסבלנות שלך. אנחנו צריכים לפעול בחוכמה. צר לי שאני לא יכול לצאת ולבקר, אבל הרגל שלי מסרבת לשתף פעולה בינתיים, ואני משתדל שלא להכעיס אותה יותר מידי. ההליכות עד ההיכל בלבד כמעט ומשביתות אותי. אני לא חושב שאוכל להביא את עצמי להגיע עד לאחוזת קואוד-פלומה."
אגודלה הימני של אוואם היה קבור בפיה, וניתן לציין, הוא כבר לא היה במצב טוב כל כך. היא נתתה ללעוס כשהיא הייתה עצבנית, והמכתבים של פאולו טאלום? ברור שהם הפכו אותה עצבנית. האגודל המסכן סבל יותר מכל. כל פיסה של עור מתייבש או ציפורן מבצבצת מצאו את עצמם מכורסמים באחת. כמובן, ללא ספק, מילותיו של סנדקה גרמו לה לשוב אל מנהגה המפוקפק ולכסוס בעצבנות. "אז מה הפעם ב'בני-כנף'? אני בטוח שהסקרנות אוכלת אותך. טוב, יקירה, התקדמנו די הרבה השבוע. מתוך החמישה, דואו-פאצ'ס ואדווידאם אמיכוס שניהם נשלחו לשש-דומינייר. דואו-פאצ'ס נמצא בשלבי הקבלה הגבוהים יותר, ואנחנו מאמינים שהוא יכנס בקרוב מאוד." היא לקחה נשימה עמוקה-עמוקה ועצמה את עיניה ולו לרגע. הנה הם, נכנסים קצת יותר רחוק לתוך שש-דומינייר. זה ממש קרה. "אל תדאגי, ילדתי, אנחנו דואגים לשש-דומינייר טוב מאוד בעצמנו. אנחנו מצפים לשובך הלא ידוע, אם כי אני מאמין שיהיה בסדר. מה שכן, דבר אחד שיש לדאוג לגביו, כפי שכבר ציינתי, הוא כנראה חוסר הסבלנות של הצעירים מאיתנו. סובסידיום הצעיר חסר סבלנות וכך גם הרבה תחתיו, וחוסר הנוכחות שלך גורם לנו להיראות מאוד... טוב, לא מקצועיים, הייתי אומר." אוואם לא יכלה שלא לעוות את פניה למול המילים הכתובות. זה היה ברור, שחלק נכבד מבני-כנף יחשוב ככה... אבל חלק בה העדיף שלהימנע מהמחשבות. העובדה שניצבה למול פניה, עם זאת, הייתה בלתי ניתנת להכחשה... וזה היה מאכזב ביותר.
"חלק בי חושש, אהובה, שהלהטנו את הקהל מהר מידי ודחפנו אותם להתחיל ולהכין את עצמם למלחמה מהר מכפי שהיה אמור להיות. עתה הם במרדף אחר דם, ואני לא בטוח מתי בדיוק הם יצאו לדרכם בניסיון למצוא אותו."
"משהו מעניין?" שאל פנטיום, קוטע את מחשבותיה לרגע קט.
"רגע." היא מלמלה, אצבעותיה מלטפות בעדינות את הדפים שעה שהיא בדקה עוד כמה מילים נותרו לה; רק משפט. "יש לי ממש עוד קצת."
"פשוט צריך לזכור, ילדתי, שבין כה וכה נוכל להתגבר על הכל. תמשיכי להאמין בעצמך ותלחמי את הקרב הטוב. תיפטרי מאנגיס. אני פה, עושה את חלקי." והיא יכלה רק לקחת נשימה כבדה, מוצאת שדבריו של דון-טאלום הלחיצו אותה יותר מאשר הרגיעו אותה. הוא כבר שלח לה כמה מכתבים בעניין, ונשמע כאם מרגע לרגע המצב הפך יותר ויותר גרוע. היא שנאה את תחושת חוסר השליטה שההתמדה של אנגיס הטילה עליה. זה היה מתסכל. "מצפה לשובך, בהוקרה גדולה, פאולו טאלום."
YOU ARE READING
בת-כנף
Science-Fiction•הושלם• אחרי מלחמת העולם השלישית, היעלמותן של המצאות רבות וקריסה של הפרויקט ליצירת חיי נצח, תעופה הייתה הלהיט של המאה השלושים. כלומר, תעופה אישית, פיזית. אנשים הרגישו משום מה שזה מקום נאות להתנחם בכך שהם לא יוכלו באמת לחיות לנצח. אוואם אודיום לא היי...
