בת-כנף

[10] האנשים במעלה המדרגות

בעודה נשפה ביאוש היא יכלה לשמוע את רגליה רועמות, רוקעות על גבי הרצפה בניסיון לעמוד בקצב של השומרים שאחזו בידיה ומשכו קדימה בחוסר רגישות, לעומת המחאות שלה. טיק-טק, טיק-טק. רקיעה, רקיעה, רקיעה. הדרך הייתה ארוכה למדי, ואוואם הלכה גם על דלת חולית ודלילה וגם על מרצפות מחוספסות ומחליקות. אבל אלה היו עוד מספר צעדים קצרים שהדהדו והתנגשו בקירות לפני שנעצרו במקומם, והיא הצליחה לדדות לכדי עמידה יציבה בזמן שהרפו ממנה, מרגישה איך שלושת העכברים מוסיפים לשוטט בתזזיתיות על גבי גופה, ושמחה לגלות שכולם היו במקומם. אוואם וידאה שאף אחד מהם לא היה בסכנת נפילה והברישה אבק בלתי נראה מעל בגדיה בחשכה שכזאת - מתרגלת שוב לתחושה של גפיים חופשיות לחלוטין - ונשאה את עיניה מעלה, אל הדלתות הענקיות שלמולה, שנגלו בסוף המסדרון החשוך לחלוטין שנגררה לאורכו.

הדלתות בפניה נישאו עד התקרה הגבוהה שהתקמרה מעליהם, עשויות מעץ שבבירור היה שחום מכדי להיות דקל. עץ חזק, כהה, מעוטר במתכות. הן היו מוארות באור צהבהב קלוש של נרות שניצבו על פמוטים אי שם בדרך, במסדרון שהרגיש כמעט אינסופי. הידיות הזהובות שלהן שיקפו את אור הנרות למרחקים, בצורה שהייתה מסנוורת כמעט בשבילה.

והשומרים ניגשו קדימה, הם נראו כאחד; לבושים גלימות שחורות ורעולי פנים, עם רובי ציידים ארוכים מוטלים ברצועה מאחורי הגב שלהם, ואקדחים טמונים בחגורותיהם. כל אחד מהם צעד למול דלת אחרת, וכאם ספרו לאחור יחדיו, פתחו אותן באחת.

אט אט אור נשפך לתוך המסדרון וניתז על אוואם, מעיד על החדר הגדול והמואר בפנים, אך למרות שהיה קל מאוד לראות את הנעשה בתוך החדר, הדבר הראשון שראתה לא היה למולה. לא, זה לא היה החדר העצום, המדרגות המפוארות או שורות הכיסאות... אלא שם בצד, מימין לדלת, בפנים החדר - פנטיום אטום הפנים, שהעיף לעברה מבט מהיר. שפתיו היו משוכות לכדי קו ישר, ועיניו לא העידו על שום זיהוי כשנחתו עליה. זה העלה זיכרון בראשה של אוואם:

"אז מה בדיוק תעשי עכשיו?" תהה.

אוואם משכה בכתפיה בקלילות. "רק תודיע להם שתפסתי אותך, שאני יודעת על קיומם ושאני מעוניינת להיפגש ולדבר, משם והלאה הכל תלוי בהם."

והנה היא מצאה את עצמה עומדת למולו, מסתכלת עליו למספר רגעים קלושים. הוא עשה בדיוק את מה שהיא ביקשה - טוב, היא לפחות קיוותה. לכמה רגעים שם, הוא נראה כמו חייל. לפתע היא הבחינה שהיה לבוש בדיוק כמו השומרים, עם הגלימות הכהות, למרות שרעילת פניו הייתה מסביב לצווארו. ידיו היו מוטלות אחורנית, מאחורי גבו, ורגליו ניצבו בפיסוק.

חייל, בהחלט. הוא עמד בקרב שורות של חיילים דומים, שלושה אנשים ניצבו לצידו בעמדות דומות - אך בפנים רעולות - ועוד ארבעה ניצבו מהצד השני של החדר.

עיניה של אוואם נמשכו ממנו הלאה, מהרצפה המעוטרת בשטיח סבוך בגוון יין עשיר - תמיד ניתן לציין שבגלל המעלות הממוצעות שטיח היה השקעה מיותרת - אל גרם המדרגות הגבוה והארוך, המדרגות מילאו את החדר כמעט לחלוטין, הופכות אותו צפוף, אם כי העובדה שנבנו לרוחב החדר בהחלט הצביעה על כך שהחדר היה גדול ומרווח. השטיח זלג במורדן לעבר תחתית החדר, אז הן נראו מפוארות בהחלט, מעוטרות בהבזק ארגמני ובפמוטים עם נרות גדולים שהוסיפו ניצוצות זוהרים לפנים החדר והאירו אותו היטב.