בת-כנף

[22] חלול

לו היה דבר אחד שפנטיום הבין לגבי הסנדק של אוואם במשך היכרותם, היה שדון-טאלום מעולם היה זקן חביב, שנטה להסביר פנים לכולם. ביקורת התקבלה בחיוך, קללות התקבלו בקריצה, והשתלחויות התקבלו בקצה האקדח שלו - אך גם במילים טובות ומבלבלות, שנגדו לחלוטין את הסיטואציה.

עם זאת, מאז שגילה על דבר בת הסנדקות החטופה שלו, זה לא היו אותו דבר. דון-טאלום פעל בזריזות יחד עם פנטיום ודון-מרקו (שכמעט וסירב להסתכל עליו), על תוכנית פעולה, וכל חלק וחלק בו היה רציני וקודר לחלוטין. הוא מיעט לדבר והרבה לחשוב, שקל כל אחת מאמרותיו בכבדות ראש, ושקד רבות על תוכנית במטרה להביא את אוואם הביתה.

וכמה ימים לאחר מכן הוא עמד מול כל בני-כנף, זקוף וגאה, במקומה שלה.

למרות שהמקום הואר בנרות כדרכו, זאת הייתה שעת ערב, לא לילה. לא היה להם עוד ממה להתחבא - הם היו באור בכל המובנים, ועכשיו היה עליהם להזדרז ולפעול. "בני-כנף." אמר דון-טאלום חמור הסבר. "יש לי חדשות מצערות לבשר."

רחישה מוטרדת חלפה בקרב הקהל.

הרבה מעיניהם של בני כנף היו עליו, על פנטיום. על הפרצוף הנפוח והפצוע שלו. על השקעים מתחת לעיניים, הקרעים על אמותיו וגרונו, שהיו ברורים לכל. הצורה הגמלונית בה הוא ישב כי הכל כאב, הצורה בה הוא ניצב. אבל פנטיום מעולם לא היה הטיפוס שמתבייש. הוא הרשה לעצמו לשבת בגאון לצד דון-טאלום כי שם היה מקומו, והכריח את עצמו לשדה הקרב כי הוא היה האחד שהיה צריך להחזיר את אוואם הביתה.

פנטיום ידע שבעקבות ההיעדרויות הדחופות של אוואם בני-כנף היו מעורערים למדיי, אז הוא לא יכל לנחש איך התגובה שלהם תהיה למה שהתרחש. הוא יכל רק לקוות שהם רכשו לה מספיק כבוד, בגלל שהיא עבדה ככל יכולתה כדי להגיע לכל פגישה אפשרית... עד שאנגיס המזורגג נכנס בדרכה.

פנטיום עיווה את פניו בכעס מהמחשבה עליו, בן מאלום.

"שש-דומינייר חטפו את ראש בני-כנף." הקשיש הפיל את החדשות באחת, גורם למלאי של השתנקויות לרעום ברחבי החדר. "הם חטפו את אוואם-אודיום ממיטתה, בלילה חצוי הירח השבוע." הקשיש לקח נשימה עמוקה לקרבו בזמן שעיניו הקטנות בחנו את כל התגובות מסביב; החל מהמחווירים אל אלה שנותרו אטומי פנים. "מעבר לכך, שני בני-כנף מטעמנו - שנשמור על הזהות שלהם בסוד - נשלחו אל שש דומינייר לא ממזמן למטרות ריגול. אני מעלה אותם בפניכם כי מהיום בו אוואם-אודיום נחטפה, אנחנו לא יודעים איפה הם נמצאים, והמכרים שלהם חסרי עצות כמונו." מבטו הנוקב של דון-טאלום חלף על גבי כל תושבי החדר, דואג לתפוס אותם ולמקד אותם במקומם. "ואני לא יודע אם אתם מבינים את הפירוש של הדבר או לא, אבל בשבילנו זה אומר שמלחמה הוכרזה."

---

הלב של פנטיום היה בגרונו.

תחת אור הירח, בני-כנף התפרשו מסביב להיכל. מתחבאים מסביב למבנים סמוכים, גבעות תלולות והצללים מסביב. כל אחד מהם חמוש באקדחים הטובים ביותר שדון-טאלום הצליח לספק, ניצבים בעמדות שלימדו אותם סאנגוויס ואדווידאם. כולם מציצים לעבר המבנה הבודד, שנראה תמים למראה מרחוק. פשוט בניין קצת גדול, קצת גמלוני.