בת-כנף

[16]

והקול של צעדיה ליווה אותה בדרכה; טיק, טק, טיק, טק. היא חצי רחפה, לא פה, לא שם. היא הייתה די מבולבלת, מוחה סוער ומבולבל. אוואם לא האמינה שהיא נתנה לטריבוס להשפיע עליה ככה, אבל היא לא יכלה להתנגד לו. זה היה כאם השיחה האחרונה בין שניהם נעצה את שיניה בקרביה ולא הרפתה, רוצה לראות דם.

עבר זמן מה מאז, כל הדרך הארוכה מההיכל של שש דומינייר ובחזרה אל ביתה, ולמרות שהיא כבר עלתה במדרגות, חלק בה שלא יכל שלא לרעוד שעה שהידקה את אצבעותיה מסביב למעקה הברזל הקריר. היא שנאה את זה, את החולשה הזאת, את חוסר היכולת לשלוט ברצון העז שהתפשט בתוכה וניסה לגרום לה לבכות כמו ילדה קטנה.

היא לא אהבה להרגיש כמו ילדה קטנה, מאלום.

והיא לא ידעה איך מצאה את עצמה למול דלת חדרו של פנטיום. כאם עד אותו הרגע עיניה היו עצומות, ולפתע נפקחו. רגליה פשוט סחבו אותה בעיוורון, מובילות אותה ללא שום סיבה, והנה כבר היא הייתה למולה. עיניה נישאו מעלה, סוקרות את הדלת מהמקום בו היא התחילה עד המקום בו היא הסתיימה, קולטות את כל הסדקים הקטנטנים בעץ והפגמים הכמעט ובלתי נראים. הם היו כמעט ולא קיימים בחשכה הגמורה, אבל בתור מישהי שגדלה בבית והסתובבה בין קירותיו כל ילדותיה, היא כבר הכירה אותם בעל פה, גם אם פה ושם הצטרף אחד חדש.

וזה היה כזה פתאומי, כזה... לא קשור, כמעט. אבל משום מה, כל גופה נטה לעבר הדלת הזאת, כל גופה רצה לחצות מבעד למפתנה. ידה עלתה בעילגות למולה ונלחצה על הידית, דוחפת אותה קדימה בקול חריקה קלה. לא היה הבדל גדול מחוץ לדלת ומתוכה - מעבר מחשכה אחת לאחרת - אבל היא הכניסה קצת מאורו הקלוש של הירח פנימה, ולפיכך מיהרה להתקדם ולסגור את הדלת מאחוריה. "פנטיום?" שאלה. עיניה ראו רק צלליות, אבל היא הכירה את החדר, היא ידעה איפה פנטיום נמצא, ולכן לקחה עוד כמה צעדים קדימה, לכיוון האזור הכללי של המיטה. "פנטיום?"

קול חרישי השמע מכיוון המיטה, ואז התנערות חדה ו - "אוו-אוואם-אודיום?" קולו הישנוני שאל.

"אודיום." היא נשפה, חיוך קטן עולה על שפתייה, גם אם הלחץ בליבה סירב להרפות וגם אם עיניה עודנן צרבו בחרדה. עיניה מצאו את הצל הנע שלו בחשכה; שיערו נראה אפילו פרוע מהרגיל, ניכר גם בחושך. "גם כשאתה ישן."

והצל שלו התנועע על גבי המיטה לכמה רגעים, והיא יכלה לראות איך הוא אט אט מצא את דרכו לישיבה, כתפיו השמוטות לפניו, גופו מקומר קדימה וראשו הפרוע מוטה הצידה. פיהוק עייף נקרע מבין שפתיו, כזה שהוא לא טרח לכסות או להסתיר. "מה קרה?"

"אה." ולפתע אוואם התמלאה בחרטה טהורה. כלומר, היא העירה את פנטיום - והיא חשבה שהיא הבינה מה היא עושה, אבל הקול שלו היה כל כך עייף שהיא הרגישה כל כך רע. אט אט הראייה שלה הפכה יותר ויותר מחודדות, והיא הצליחה לראות קצת יותר טוב את תווי הפנים שלו... ולא היה צריך להיות גאון כדי להבין כמה עייף הוא היה. "שום דבר."