בת-כנף

[18 ב'] - דורות

היי חברים! זה חלק ב' לחלק א' שפורסם אתמול, שני החלקים חשובים לפיתוח העלילה והדמויות אז בבקשה תדאגו שקראתם את שניהם! נתראה בהעלאה הבאה, הפעם באמת תוך שבועיים גגXD

~~~

"לחוצה?" הוא לחש.

אוואם לקחה נשימה עמוקה, מנסה להיעזר בתחושה של פנטיום לצידה. הלב שלה פעם בפראות, הדופק שלה טיפס עד לגרונה והנשימות שלה היו נמוכות ומעורערות. היא בקושי הצליחה להתעשת על עצמה מספיק כדי לענות לו. "דאוס, פנטיום, זאת אפילו לא מילה בשביל לתאר את מה שאני מרגישה." היא לחשה בחזרה.

האפלולית מסביב לא הפכה שום דבר לא מובן. לא בשבילה, לא: אחוזת טאלום הייתה מקום שהיא הכירה על כף ידה; בחושך, באור, דבר לא שינה. היא פשוט הכירה אותה טוב מספיק, מעבר למילים, בלי צורך לכאן או לכאן. שוב זה היה הטרקלין רחב הידיים של דון טאלום, הפעם מזווית קצת שונה; למרגלות גרם המדרגות הגדול של דון-טאלום, במעלן נעלם אנגיס לבוש הגלימות לפני שתי דקות קצרות.

בחיפוש אחר חדר השינה של דון-טאלום.

הכל נראה פתאום כל כך מעוך וקטן, ולמרות החדר הענקי, למרות כל הטוב שהיה מלא בו, היא הרגישה כאילו היא הייתה תקועה בחדר קטנטן וריק, אחד שקירותיו מעכו אותה מכל צד ושבו ונסגרו עליה עוד ועוד, סנטימטר אחר סנטימטר, יותר ויותר עם השניות החולפות.

טור וסומי, שנעמדו מלפניה ומלפני פנטיום - כמובן, במטרה מודעת לחסום אותה במקרה בו היא תאבד את עשתונותיה - העיפו כל כמה רגעים מבט או שניים אחורנית, לעברה. אמנם כל אחד מהם היה מכוסה בגלימות ונותר רעול פנים, אבל אוואם הייתה בטוחה שהיו דברים שהיא פשוט לא יכלה להדחיק ולהעלים מתחת לפני השטח גם אם היא רצתה. ולבטח פנטיום הצליח לראות את זה אף הוא.

וכשלפתע קולות התחילו לבקוע מלמעלה, כמעט משום מקום, היא נדרכה במקומה באחת, וכמובן שטור וסומי שניהם העיפו לעברה מבטים מהוססים לפני שהשיבו את ראשיהם קדימה והמתינו. קול צעדים התחיל להגיע אליהם, גורם לליבה של אוואם לזנק לגרונה. היא ניסתה להקשיב, היא ניסתה לשים לב, להבדיל את קול הצעדים מקול הלב המתפצח שלה.

"תתכונני," פנטיום לחש. "אל תעשי כלום."

וכמעט בלי נשימה בריאותיה, היא הנהנה, מנסה להיסגר על הצעדים, להקשיב להם... לשים לב האם הם היו סדירים או לא. היא כבר מצאה שהם הגיעו מהפנייה הימנית מגרם המדרגות ולא השמאלית, וככל שהדמויות התקרבו כך הצעדים הפכו ברורים יותר, כך הנשימות והרעשים והקולות הפכו ברורים: יבבות מבוהלות שבבירור היו שייכות לאניממאה, סינונים אלימים כמובן מכיוונו של אנגיס וכמה קולות ארוכים של הרגעה מדון-טאלום, דיבורים שפנו אל אשתו ההיסטרית.

והיא נותרה מקובעת למקומה שעה שהדמויות החליקו מהמסדרון, והיא ראתה פתאום איך דון-טאלום נגרר באלימות אחרי אנגיס, מהמסדרון ואל מורד המדרגות. הנשימות שלה היו רדודות ומהירות, מבועתות וקשות. דון-טאלום היה לבוש בחלוק שחשף את גפיו הפעם גדולות ויציבות ועתה מקומטות ושבריריות בהשוואה, והצורה בה אנגיס ממש משך אותו בעקבותיו גרם לגבר החסון להיראות כמעט חסר יכולת. הזקן ניסה להתאזן על המדרגות, אבל לפני שהצליח לעשות את זה הוא שוב נמשך קדימה וכמעט התדרדר מטה, לו אגניס לא היה אוחז בו.