בת-כנף

[24] משלמים חובות

היי, חברים!

לפני הפרק חשוב לי להדגיש שבקרוב מאוד החלק הזה של סדרת "דומינייר" יבוא לסופו! החלק השני יצא ביום בו יעלה הפרק האחרון, תחת השם "בן האלכימאי". החלק הזה אמור להיות השני והאחרון בסדרה.

לחלק הזה יש עוד חמישה פרקים מתוכננים כולל הפרק הזה. כלומר, הפרק האחרון אמור להיות פרק מספר 28~

אז מקווה לראות אתכם ממשיכים גם לפרק הבא, ותודה רבה על הצפיות, הקריאות, ההצבעות וההתמדה3> אני יודעת שזה סיפור כבד וקשה לקריאה, ואני מעריכה את זה.

~~~

"דון-מרקו!" פנטיום צרח בעודו הידק את הבד הקרוע מסביב לחלק התחתון של פניו, מגן על דרכי הנשימה שלו. "דון-מרקו!" הוא קרא עד שהגרון שלו כמעט ונקרע תחת המאמץ, חורק וצווח במחאה. לעיניו עלו דמעות; העשן מסביב, משולב עם הריח החריף להחריד של השריפה ותחושות החריכה והחום הבלתי נסבלות מנגד לגופו, גרמו לו להרגיש נורא.

לא משנה לאן הסתכל, הוא ראה מעט מאוד. הלהבות החונקות ארבו מעבר לכל פינה, מונעות ממנו לקלוט את המראות מסביבו כמו שצריך. "דון-מרקו!" הוא צרח בזמן שזינק במורד המדרגות בפראות, עיניו מתקשות לראות מבעד להכל. אבל לפתע, כשכמעט קרס על הרצפה, מצא בזווית עינו... זה היה צל של יד. יד שניצבה על הרצפה. הלב שלו נפל. "דאוס!" הוא קרא, ומיהר לפלס את דרכו בזריזות קדימה, מנסה לעשות את מיטבו כדי שהלהבות הסוערות מסביב לא יאחזו בו.

"דון-מרקו!" הוא צרח, מוצא לאט לאט את המציאות מבין הלהבות. אלו היו שני שולחנות אישיים שקרסו על דון-מרקו, שעתה מצא את עצמו שכוב על הרצפה, תחת העץ הכבד. הוא היה פרוש איברים ועיניו היו עצומות לחלוטין. אבקה אפורה כיסתה את עור פניו, ופיו היה פעור לרווחה.

הוא נשם? פנטיום, שקרס לידו על ברכיו בלי כל מחשבה, לא ידע. הוא ידע רק שלושה דברים: החום המייגע והאלים של האש מסביב, העובדה שכמה אזורים על גבי עורו -כולל ברכיו - נחרכו ובעבעו, ושהאב לבית קואוד-פלומה לא נראה טוב בכלל.

הוא הושיט את ידיו אל העץ, מחליק את ידיו מטה, אל המקומות אליהם האש עדיין לא עשתה את דרכה. אחרי שניסה לקחת נשימה ארוכה, מנסה לחלץ כמה שיותר חמצן מהאוויר החנוק מסביב, הוא דחף את העץ כלפי מעלה. פנטיום לא הבין שהשולחנות בסדנה היו כל כך כבדים עד אותו הרגע; הוא הצליח להדוף את העץ רק שני סנטימטרים מעלה לפני שאחיזתו החליקה והוא נפל על אחוריו. רק ההרמה הזאת גרמה לו להתנשף בפראות תחת פיסת הבד.

לבו זינק אל גרונו בעודו בחן את דון-מרקו המעולף וסובב את ראשו לעבר המדרגות, מאחוריו. כן, האש עליהן, שהייתה קטנה ומינורית קודם לכן, התפשטה במהירות שיא. מאלום, הוא חשק את שיניו, יודע שאם לא יוציא את דון-מרקו בקרוב, שניהם ישארו שם להישרף.