בת-כנף

[3] אהבתה של בת

יו, חברים! מלא פספסו את הפרק הקודם, אז שימו לב שקראתם אותו לפני שאתם ממשיכים לפרק הזה, יש בו מידע חיוני3>

~~~

אבא של אוואם מעולם לא הרים עליה יד.

אבא שלה תמיד היה האדם שאוו אהבה הכי בעולם. הוא היה אדם אמיץ, הוא היה מרשים, הוא היה מקסים, הוא היה גאון. אבא שלה היה חכם, ואדיב, וטוב לב. אבא שלה היה כל מה שהיא אי פעם שאפה להיות, הוא היה ההורה המושלם.

אבא שלה מעולם לא הרים עליה יד, לא משנה כמה עשו את זה מסביב, לא משנה כמה יעצו לו לרסן את בתו, הוא ידע שהפחד ממנו היה מילולי בלבד, הוא ידע שהמבט שלו בעיניים היה מספיק כדי לעצור את עולמה של אוו. הוא ידע כמה מרשים היה בעיניה. הוא מעולם לא הכריח אותה לעשות דבר: לא להתחתן למרות שהייתה כבר בת עשרים ושתיים והרוב היו בעלות ילדים כבר בגיל הזה, לא ללכת להתנסות אצל אף אחד, לא ללכת להביא פרנסה. אביה היה אדם חופשי.

ואבא של אוו ידע, וכתוצאה מכך גם בתו: לעולם לא ירים עליה יד.

...אך נראה כאילו רצה לעשות זאת באותו הלילה. הוא באמת ובכנות נראה כאילו עמד לעשות את זה, ולא סתם, אלא משהו שהיה עתיד להעיף אותה לצד השני של הרחוב. אוואם תמיד פחדה מאביה בנימה בריאה, פשוט כי הוא היה כל כך משמעותי וגדול בחיים שלה. היא פחדה לאכזב אותו כי הוא תמיד נראה כל כך עצוב, היא פחדה להכעיס אותו כי הוא היה ממש טוב בטיפול שקט, היא פחדה להציק לו כי היא ידעה כמה ריכוז היה חשוב לו... אבל עתה זה כבר היה יותר מכל אלו ביחד. שעה שדידתה על הרי חולות בחצי צליעה, מודעת לאבנים תחת רגליה שהכאיבו לה היטב, היא יכלה לראות אותו. מצידה הנגדי, בין החולות הנערמים, מכיוון ביתם, מתקרב לעברה. היא ראתה את התווים המוכרים של פניו, צללי גופו ומקל ההליכה שלו, הגוף הגבוה והגמלוני, השיער המבולגן, העיניים השקועות. הכל מואר באור כחלחל. הוא היה קצת שפוף קדימה, עוקב בבירור אחרי העקבות שלה ושל פנטיום. לקח לו זמן מה של מאבק בחולות עם מקל ההליכה שלו ורגליו, אבל כשלבסוף הרים את ראשו לעברה, הוא קפא.

"אוואם!" הוא קרא באחת, קולו כועס בבירור, עיניו מתרחבות.

ומבלי לחשוב, מתעלמת מהצורה בה ליבה קפץ בעצבנות בחזה שלה, היא מצאה את עצמה רצה לעברו בפתאומיות. כאם הייתה ילדה קטנה, היא פשוט רצה במהירות, מעיפה חול אנה ואנה בדרכה, שיערה מעופף מאחוריה, אבל היא רצה ללא הפסקה, לא יכולה לעצור למול המבט שלו. היא אחזה את הרובה בידה כל הזמן הזה, אז זה היה כמעט מצחיק. ילדה קטנה, עם רובה בידה. אבל לעומת הרובה שאחזה, משהו ניצת בה מבפנים, חי ומפוחד. היא הרגישה כמו ילדה קטנה, ילדה קטנה ומפוחדת פעם אחת נוספת, אבל ילדה שרצתה להגיע אל אבא. כי פתאום, היא יכלה להרגיש את הלחץ שחשה קודם לכן, את ההיסטריה, והיא הבינה כמה הייתה צריכה את אבא שלה, כמה רצתה אותו לצידה. כן, זה היה פנטיום שהיא רדפה אחריו... אבל הוא כיוון עליה אקדח.