בת-כנף

[14] מהצד השני

אנחה כבדה הדהדה ברחבי ההיכל. "חשוך מידי מכדי לסמוך על נר אחד. אני מצטער, כולם, אבל אני מדליק עוד אחד." עיניו של פנטיום עקבו אחרי הצללית הלא ברורה של דון-טאלום - מוארת על ידי אור שבקע ממרחק נכבד, מהנר שניצב בכניסה - שעה שהזקן הידק את המצאתו האחרונה יחדיו. בשילוב של שתי מתכות גדולות, קפיץ, מעט אבק שריפה ושמן, הצליח ליצור מכונת הדלקת אש. הבעיה הגדולה (חוץ מהשם המסורבל) לגבי היצירה הייתה הקושי בהדלקה בשילוב לעובדה שהמתכת התחממה במהירות. שני הגורמים האלו גרמו לכלי הקטן - מספיק כדי שיהיה אפשרי לאחוז אותו בכף יד אחת - להיות בלתי אפשרי לשימוש, לפחות כשפנטיום ניסה.

עם זאת, נראה כאם דון טאלום היה אטום למול החום שלה. הוא הצמיד את ידו היטב מסביב להמצאה, והטה אותה מעל מה שנראה כמו נר גדול. המכונה השמיעה קול חורק, כזה שהזכיר לפנטיום את קול גלגלי השיניים המסתובבים באיטיות בסדנה כשנטה לבחון ידנית כנפיים חדשות. כן, זה בהחלט היה דומה.

לא עברו שני רגעים ואור ניצת, מאיר את פניו של דון טאלום מזווית לא נאה שגרמה לעיניו להיראות שקועות, לקמטים על גבי פנים לבלוט ושטף גם את אוואם בדרכו. אבל, טוב, זה היה הרבה יותר טוב בשביל כולם. פנטיום מצא את עצמו ממצמץ למול העוצמה הפתאומית של האור, חצי בהקלה אחרי שהוא שבר את החשכה וחצי מרוב כאב.

אורו הזהוב של הנר זלג מעליו אל פניו של דון טאלום ולאורך שורת השולחנות לצידו, כמובן, פוגש גם בצד הימני של פניה של אוואם-אודיום, מנקודת מבטו של פנטיום הוא גרם לאור להיארג בשיערותיה הבהירות והדליק את הפרופיל שלה בצהוב.

גם אוואם-אודיום מצמצה מספר פעמים, והיא קמה בחדות למול הקולות הפתאום מתגברים של חברי בני כנף - עתה שהאור הגיע ועזר להם באמת לראות כמו שצריך זה את זה, כמעט נותן להם אות לאישור. הכיסא שלה, שנע אחורנית, חרק על גבי הרצפה. מה שכן, ההתרוממות הפשוטה הזאת שלה השתיקה אותם, גורמת לקולות להתעמעם עד שנדמו לחלוטין. מנקודת מבטו של פנטיום - שנישא לעברה - הוא יכל לראות איך האור נתן לעיניה מבט אחר, חזק יותר, שוטף את הלסת שלה ובגדיה.

היא כחכחה בגרונה לרגע, קולה מהדהד בין קירות ההיכל הריקים. חברי בני כנף, שניצבו מסביב למלבן שנוצר מהשולחנות, דממו, מוכנים להקשיב לה. "שלום לכולם," דבריה עשו את דרכם בין השקט המוחלט, קורעים אותה. קולה היה החלטי לחלוטין, בטוח ללא צל של ספק. כשפנטיום היה חושב על אוואם-אודיום של בדרך כלל לעומת אוואם-אודיום של בני כנף, ההבדל היה כמעט שמים וארץ: אוואם-אודיום, הילדה המפונקת שלא יכולה להישאר ערה מעבר לשעות המוקצות של אביה - למול זו שעמדה בראש של בני כנף, והתחמקה מביתה בלילות כדי להשתחל למחתרת שפעלה מנגד לעקרונות שלה כדי להציל את אביה. "עבר זמן מה, ואני יודעת שאתם סקרנים. יש לנו כמה דברים לעבור עליהם לפני שבאמת נתחיל לזוז." היא נשענה קדימה, כפות ידיה הפרושות מוצמדות כעת אל השולחן, מבטה חולף על כל אחד ואחת מהנוכחים. פנטיום המהם. הא, בסופו של יום, היא תמיד נותרה אותו דבר: ילדה, לא משנה כמה היא הסתירה את זה. ילדה בת עשרים ושתיים. "שאלות לסוף, בבקשה."