בת-כנף

[2] אמיתות נתעבות

אוו בילתה את הימים הבאים בחקירה מתמדת. היא הייתה על קצות אצבעותיה, כאם התכוננה להסתערות בכל רגע. בכנות? המתח הזה היה קצת יותר מידי בשבילה. אפילו הספר האהוב עליה, של האליל שלה, סופרבאס פראט, לא היה נחמה כלל.

זה היה דרמטי.

ובוקר יום אחד היא התכסתה בגלימות, חגרה את זוג הכנפיים שלה (היא אמנם לא כל כך אהבה כנפיים, אבל לעוף תמיד היה משהו מיוחד) מסביב לכתפיה ומותניה ועפה לה לסיבוב בחוץ, רק כדי להשיג קצת אוויר-ספוג-חולות לתוך הריאות שלה... טוב, לא, היא עשתה את זה למען אבא שלה, שביקש שתעזור ותביא לו כמה חומרים דחופים לכנפיים מאחד הספקים שלו.

ובצורה נוחה למדי, כל כך נוחה שאפשר לחשוב שמדובר בסיפור עלילתי מידיו של אלילה, האחד שהתלווה אליה היה פן, מאחר שהוא בדיוק סיים סט כנפיים חדש ומנצנץ. ובצורה מאוד נוחה, אוו הייתה חייבת לדבר על המאורעות האחרונים בעודה ניסתה לשמור על עיניה העייפות - מחוסר שינה, כמובן, כי היא הייתה טרודה כל כך - פקוחות לרווחה בתקווה שלא תעשה תאונת תעופה אקראית. "אני לא יכולה להתמודד עם כל הלחץ הזה." מצאה את עצמה ממלמלת בעודה שילבה את ידיה בחוסר נוחות והטתה את גופה בהכנה לפנייה הבאה. היא כמובן לחצה על הכפתור המיועד על שורש כף ידה וסטתה ימינה יחד עם פנטיום בעקבותיה. היא הסיטה את עיניה ובחנה את השטח הדליל וחסר האנשים למולם, אליו פנו. הם היו באזור ריק וארור של הארץ, והבתים היו יצוקי חימר ובעלי גגות רפויים למראה, עשויי זרדים. לעומתם, ביתה של אוואם היה בעל שלוש קומות ועשוי לבנים, בעל שטח רב מאוד, מספיק בשביל הסדנה, שהייתה בקומת המרתף ונאלץ הרבה מרווח לאוורור שלו. בידיעה של כמה מה שהיה לה בפועל, היא בהחלט שנאה להיות במקומות כאלו, בהם האוכלוסייה הייתה ענייה, או שהיצרנים מצאו את עצמם לוקחים בתים ישנים. זה הרגיש נורא.

"אין לחץ." השיב פן בפנים אטומות לחלוטין.

היא שיחררה אוטומטית את ידיה לצידי גופה וסובבה את גופה לעברו בעודה עופפה אחורנית. "למה אתה משקר לגבי הלחץ?"

"קודם כל, תסתובבי, את תעשי תאונה." אוואם סירבה לזוז למספר רגעים, אבל אז פנטיום פשוט בלם לו באוויר. הם החליפו מבטים למספר רגעים לפני שאוו רטנה והסתובבה לה, ממשיכה לעוף מעל לדרך העפר הריקנית, המוקפת בשום דבר חוץ מהבתים הרעועים והרי חולות בלתי נגמרים. היא יכלה לחוש במבט שלו, שורף את עורפה. "ואני לא משקר לגבי הלחץ."

"תפסיק לשקר." רטנה למול גל רוח חם ונטול רחמים שכמעט וחרך את עורה תחת אור השמש החזק. היא הרימה את ידה ומשכה את ברדס הגלימה שלה קצת יותר מעלה. עם זאת, צבעה הכהה של הגלימה החומה משך אליו עוד יותר חום וגרם לה להיאנח.

וקולו היה פשוט וזרוק כשהשיב; "אני לא משקר."

אוו הסיטה את ראשה לעומתו וירתה לעומתו מבט חד שעה שזה התקדם לצידה, כנראה באמת מהפחד הפשוט שהיא עתידה לגרום לתאונה ובכך להרבה טרחה בשבילו. עם זאת, היא התעלמה מהעובדה הזאת והניחה יד אחת על החזה עטוי הגלימה שלה. "אני מרגישה לחץ פה בפנים, בלב שלי. אתה לא יודע מה אני מרגישה, שקרן בן-מאלום."