פרצופים ועוד פרצופים. פרצופים ועוד פרצופים ועוד פרצופים. קולות ועוד קולות. קולות שהתערבבו יחדיו, יוצרים סימפוניה מעיקה ובלתי נגמרת של תחקורים, חוסר הבנות ושאלות שנערמו בזו על זו, מצורפות יחדיו.
הם עקרו אותה ממיטתה באמצע הלילה, אפילו לפני שהספיקה לישון ולו דקה אחת. הם שמו שק על ראשה כדי שלא תראה לאן היא נלקחת - למרות שבאמת, היא יכלה רק לנחש שהיה מדובר בהיכל שש דומינייר. הם תקעו אותה בחדר אטום לחלוטין מלבד דלת אחת, וכבלו אותה לכיסא בודד שהציבו במרכזו.
והם הטרידו אותה עד לחוסר מנוחה, מתחלפים כדי לנוח תוך כדי.
קודם היה טריבוס, שטרח ליידע אותה שהם דואגים למרר את חייו של פנטיום, ושאם היא רוצה היא מוזמנת לקבל אצבע כמזכרת - הוא ויתר כשהשתיקה שלה הפכה משעממת. אחרי זה הגיע אאונום הזקן, שניסה להתדיין איתה בצורה מתורבתת רק כדי להיתקל בשתיקה. הוא ויתר די מהר ואמר שיש לו דברים טובים לעשות בשעות כאלה כמו לישון.
אוואם לא יכלה להסכים יותר.
השניים שאלו אותה על כמה וכמה דבר; מה היה לה בשרוול ומה היא זממה, מה היא בדיוק ידעה וגילתה, מה היא הוציאה לפועל ואיך היא השפיעה עליהם, אם היו עוד אנשים שהיו מעורבים בזה, האם מגוייסים מסוימים היו תוצר שלה, מה קרה בדיוק בתוך הארגון שלה, שהם לא ממש הצליחו להבין...
והיא שתקה. שתקה כל הזמן, לא משנה כמה הם דיברו ומה הם אמרו. לא משנה כמה פעמים הם נשאו את שמו של פנטיום על שפתיהם והבהירו שהוא אצלם.
ועכשיו? אחרי שתי גישות שונות לחקירה, היה דואו. דואו הצעיר. המרושל. הטיפש. האחד שנראה כמו תינוק בגוף של נער. היא לא ידעה בכמה שנים היה קטן ממנה, אבל הוא בהחלט לא ידע מה הוא עושה.
אז הוא החליט להנות.
דואו הארור הזה.
היא יכלה להישבע, הוא אהב את זה כל כך. היא יכלה לראות את זה, בוהק בעיניו הכהות כשהוא רכן מעליה והצמיד להב לצווארה. כל נשימה שלה גרמה ללהב להרגיש מוחשית וקרובה יותר. "מה קורה פה, אוואם-אודיום? אולי תטרחי ליידע אותי סוף כל סוף?" הוא שאל, ולמרות החשכה בתוך החדר, היא נשבעה שעיניו בהקו באור מסנוור כמעט. "לא משוכנעת?"
היא שתקה, מסתכלת ישירות לעיניו, אומדת את קנקנו. הוא יפגע בה? אולי.
הלהב טיפסה, יוצרת שביל דקיק במעלה צווארה ואל חצי מלחייה השמאלית. הנשימות שלה הפכו מאומצות, הלב שלה התכווץ בחלחלה. מדקרות כאב פעמו לאורך החתך החדש, שכנראה ישאר עוד הרבה זמן על פניה. "חבל שנצטרך לפגוע בפנים היפות שלך." הוא הדגיש, דוחף את הלהב קצת חזק יותר לכיוונה. אוואם רצתה לצווח, אבל היא ניסתה לעשות את מה שהיא יכלה כדי לא לעשות את זה. היא רצתה לייבב ולבכות ולצרוח, אבל היא הכריחה את עצמה להשאיר את שפתיה צמודות ואטומות. לא לומר דבר, לא לומר כלום, לא משנה כמה הבטן שלה התהפכה. "עדיין לא התחתנת, זה יהרוס את הרכוש."
YOU ARE READING
בת-כנף
Fiksi Ilmiah•הושלם• אחרי מלחמת העולם השלישית, היעלמותן של המצאות רבות וקריסה של הפרויקט ליצירת חיי נצח, תעופה הייתה הלהיט של המאה השלושים. כלומר, תעופה אישית, פיזית. אנשים הרגישו משום מה שזה מקום נאות להתנחם בכך שהם לא יוכלו באמת לחיות לנצח. אוואם אודיום לא היי...
