בת-כנף

[1] הכל כרגיל

היי חברים!

לפני שנגיע לפרק, רק רציתי להעיר על כך שבסיפור המדובר יש "סלנג", ולא מעט. יש דת חדשה, יש הרבה עבודה מסביב לכל זה. כדי להפוך את העבודה כמה שיותר קלה, אז אני מציינת כוכבית לצד כל אחד מהדברים האלה, ובתחתית הפרק יהיה תרגום לכל המונחים ככה שלכולנו יהיה קל יותר. הידדD:

~~~

אֶוְוְ מצמצה מספר פעמים מנגד לאור המסנוור. זה היה שינוי דרסטי, מהחשכה הגמורה שהייתה שקועה בה, עטופה בשמיכות ושכובה על מזרן, אל האור החזק. היא ידעה מה הדבר הזה היה; עששית. היא שנאה אותן מאוד, במיוחד בעיתויים כאלו, אבל ידעה שהאדם היחיד שהיה עשוי להשתמש בהן היה רק אחד בלבד בביתם. ואכן, כשעיניה מצאו את העולם מסביבן, היא ראתה את תווי גופו החצי כהים חצי בהירים של אביה - בעקבות אור העששית המוזר שהחזיק בידו וכיוון לכל עבר בעודו חיפש נואשות בחדרה אחרי דבר מה.

היא עצמה את עיניה, הן כאבו ממש, גם בעודן היו עצומות. "מה... מה אתה... רוצה, אבא?" שאלה בקול עייף וכבד, פיה נמתח לכדי פיהוק פעם אחר פעם.

"אה, מצטער, מתוקה." מלמל בטון ערני לחלוטין בעוד שמעה אותו מוסיף לחטט לו בספרייה שהרכיב לה, שנוצרה ממתכת וקושטה בגלגלי שיניים וכנפיים קטנות. כשפקחה את עיניה שוב, הודתה בינה לבין עצמה שהקישוטים הקטנים והכביכול תמימים האלו נראו די מאיימים בלילה, כאם מישהו שיפול על זה עמד להישאר על הרצפה עם גרון משוסף ודם משפריץ לכל מקום. כן, היא לא אהבה לחשוב על זה. "רק הייתי זקוק למשהו אחד..."

"מ...מה?" מלמלמה, ממצמצת באטימות.

"יש לך חתיכת בד מיותרת, יקירה?" הוא לחש בעדינות. "יש לך המון בגדים מיותרים."

היא פיהקה שוב, עיניה החלו להעלות נוזלים מהעייפות המוחלטת, ולא משנה אם פקחה או סגרה אותן, היה כואב לקחת כל אחת מהבחירות האלו. "בשביל מה... אתה צריך... בד?" מלמלה בעדינות, ראשה נע בחדות מנגד לכרית בעודה התחפרה בה.

"הכנפיים הפעם מוכנות מטלאים, והם נגמרו, לצערי."

היא מלמלה משהו שאפילו היא לא הבינה מתחת לאפה. כבר לא יודעת מה לחשוב או לומר לכמה רגעים עייפים עד מעוד.

"מה, יקירה?"

"ב..." היא פיהקה ארוכות ושפשפה את פניה מנגד לכרית. "...בתיבה." היא מלמלה, וקטעה את עצמה בפיהוק אחרי פיהוק. "ב...צד שמאל. למטה, הכי למטה... כחולה."

"מעולה!" אביה קרא בפתאומיות, אבל היא הייתה כל כך עייפה שלא יכלה להגיב לזה כמו שצריך, ופשוט נותרה מרותקת למקומה. במקום, אוו עצמה את עיניה לחלוטין הפעם, פולטת נשימה עמוקה. הו, הוא מצא את זה, מעולה. "לילה טוב, מתוקה." הוא אמר פתאום, והיא שמעה אותו סוגר את התיבה, ואז את צעדיו בחדר, פוסעים להם, מתקרבים אליה. הדבר הבא שהיא ידעה, והיא הרגישה כבר את ידו על ראשה, מלטפת את שיערותיה ברוך שמשך אותה עמוק יותר לעבר השינה המתוקה והמנחמת הזאת. "מצטער על ההפרעה."