בְּלוּ | ספר ראשון (להט"ב)

פרק א

שלום לכולם:)

הוואטפד עשה לי כמה בעיות אתמול, אז אני מפרסמת שוב☆

ברוכים הבאים לסיפור החדש, מקווה שתאהבו אותו, כי אם לא אני אתחיל את "השנאה שאנו שומרים".

שתהיה לכם קריאה מהנה!

***

תומס

ברגע שראיתי את החשכה עוטפת סביבי, הבנתי שפניתי בדרך הלא-נכונה ואיבדתי את דרכי לאוניברסיטה. שלחתי מבט קצר אל מכשיר הג'יפיאס הארור, שסימן לי את הדרך כלא-קיימת בכלל. והבנתי שיצאתי מהכביש המהיר דרך כביש שמונים ותשע, לכיוון אחת הערים הקטנות של וויטספילד, מדינת ורמונט.

איך לעזאזל, הגעתי לכאן?

רגע אחד הייתי על הכביש המהיר עם שאר המכוניות ובשניה הבאה פניתי ביציאה הלא נכונה ונדפקתי בחור הקטן הזה. נעלתי את לסתי בחוזקה, חורק בשיניי מבעד למחשבותיי הקודרות. ליבי הלם במרכז חזי והמוח שלי החל להתנתק מגופי משנייה לשנייה. לקחתי נשימה עמוקה ורוטטת מהאף ואחזתי בעצמי מלזעוק את תסכולי לשמיים.

כל הכביש לפניי וכן גם מאחוריי היה חשוך, קודר ומעורפל ונדמה היה שאפילו השמיים היו כנגדי. עננים כהים הסתירו את הכוכבים שהיו אמורים להאיר את האזור הנידח הזה וביחד איתם ירד הערפל הקפוא אל הדרך הישרה לפניי. והגרוע מכל היה שהאידיוט שבנה את הכבשים והציב את הפנסים על הכביש הראשי, שכח לחלוטין מהכבישים הצדדים של החור המזויין הזה, או שבדיוק כמו שאר ארצות הברית; לא שם זין על המקום.

ובכל זאת, בכל פעם שמכונית עברה לידי, על הכביש הצדדי והצר הזה, הייתי בטוח שהיא תיכנס בי. וסביר להניח שזה בדיוק מה שהיה קורה, לולא הפנסים של המכונית שלי היו דלוקים. הממזרים האלו לעומת זאת, אפילו לא טרחו להדליק את הפנסים שלהם בזמן שנסעו על הכביש המזורגג הזה. כאילו שהייתה להם משאלת מוות והם רצו לגרור אותי לתוך הפנטזיה המחורבנת והאובדנית שלהם.

בני-הזונות, חסרי-השכל...

הם המשיכו לנסוע הלאה, על הכביש המזויין הזה מבלי להתחשב אפילו בנהג שנסע לקראתם - זאת אומרת, בי. אלוהים, כל הגוף שלי רטט בזעם ולא יכולתי אפילו לשלוט בנשימות הכבדות שיצאו מתוכי. נשימות שסביר להניח, הפליטו עשן של עצבים. אם כבר מדברים על עשן... אלוהים, למה הפסקתי לעשן בכלל? הנה, במצבים המחורבנים האלו, הייתי זקוק לשאיפה אחת קטנה... שאיפה שתביא לי לרוגע, אפילו את הג'ויינט הוא לקח לי.

מניאק!

עצמתי את עיניי, לוקח נשימה נוספת ועמוקה יותר. ופקחתי אותן היישר אל הכביש הריק. מה לעזאזל, חשבתי לעצמי כשהחלטתי לצאת למסע המחורבן הזה... ועוד לבד? כן, זה היה הרעיון שלי ולא היה כאן איש להאשים מלבדי. רק אני והטימטום שלי. במהלך כל החופשה שלי בברוקלין, אבא שלי הציע לי שוב ושוב לקנות כרטיס הטיסה היישר לברלינגטון, אבל לא... הייתי חייב לסרב - כרטיס טיסה חינמי.