"על מה אתה חושב?"
"על אחי הקטן"
"ומה אתה חושב עליו?"
"שהוא שלי"
⚠אזהרות⚠
*תהיה הזהרה על כמעט כל דבר בפרק*
*לא להומופובים!
*סמאט
*אלימות (רצח, דם, מכות, קללות(?))
*דיכאון ומחשבות אובדניות
*אונס
(אם יהיה עוד אני אוסיף)
"קים טאהיונג! קום! כבר שבע! אתה תאחר לבית הספר! צעק אליי ג'ין מהמטבח, התיישבתי על מיטתי והבטתי מסביב. השמש מאירה ומחממם בעוד שרוח קרירה נושבת לה, פרחים פורחים וציפורים מצייצות. ילדים משחקים בחצר של השכנים, כולם נשמעים שמחים ומאושרים, אבל בשבילי- הכל היה שחור, הכל בגללי! זו אשמתי! בגלל שלא רציתי להיפגע אחי הקטן כבר לא איתי, בקושי יומיים וכבר איבדתי אותו.
התקלחתי מהר וצחצחתי שיניים, ירדתי למטה ובאתי לצאת מהבית, אך ג'ין עצר אותי "לאן זה? בלי אוכל? בלי מים? בלי תיק?" שאל ג'ין והביא לי את התיק שלי, שם את האוכל והמים בפנים. "יום טוב ילד אהוב שלי" אמר וחייך, הוא איבד את הבן שלו! איך הוא מסוגל לחייך ככה?! ועוד אל מי שהרג אותו! "ביי ג'ין..." אמרתי ויצאתי מהבית, מחבר אוזניות לטלפון שלי ומאזין למוזיקה, מנסה רק להתרחק ולהתנתק מהעולם הזה.
הגעתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי, ליד ג'ונגקוק... "אל תשכח להגיע, הוא מחכה לך" אמר לי יונגי והתיישב ליד ג'ימין. הצלצול נשמע והמורה נכנסה לכיתה. "בוקר טוב תלמידים, שבו בבקשה" הכריזה המורה והתיישבנו במקומותינו, המורה התחילה ללמד והתלמידים הקשיבו לה ואלו שלא עסקו בדברים אחרים.
"יונגי" נשענתי על שולחני ולחשתי בכדי להצב את תשומת ליבו של יונגי אליי "מה?" הוא שאל באדישות האופיינית והרגילה שלו. "למה אתה מזכיר לי להגיע לפגישה עם מישהו מת? ג'ונגקוק פאקינג מת!" אמרתי לו והבעתו לא השתנתה אפילו לא טיפה. "אני יודע, אבל אני רק אחראי על לגרום לך להגיע" הוא אמר והניח את ראשו על הקיר ועצם את עיניו "אבל הוא-" התחלתי להגיד אבל שמתי לב שהוא נרדם אז ויתרתי.
- הפסקה -
( נקודת מבט כללית )
"תראו תראו, הנה האלמן, הגמד והרוח" אמר הבחור שעמד מול טאהיונג, יונגי וג'ימין "יא! אני לא גמד!" אמר ג'ימין ויונגי מיהר לתפוס במותניו וסימן לו להירגע. "מה אתה רוצה, באנג צ'אן?" שאל טאהיונג בקול קר שגרם לאחר לרעוד מעט אך אף אחד לא שם לב. "אני? מה אני רוצה?" שאל באנג צ'אן רק על מנת להכעיס את טאהיונג "אני לא רוצה כלום כי ג'ונגקוק כבר מת, נכון?" אמר באנג צ'אן בקול ממזרי "מה עשית לו?!" צעק טאהיונג על באנג צ'אן, תופס בחולצתו ודוחף אותו לקיר. "זה משנה? בכל מקרה אין לך הוכחות שעשיתי משהו וכולם חושבים שהוא מת, בגללך" אמר באנג צ'אן באותו טון מתנשא "א- אני לא-" התחיל טאהיונג לומר אך נעצר כשהרגיש את הדמעות עומדות בגרונו וחונקות אותו "תינוקי עומד לבכות? אוי... לא נורא..." התגרה בו השני והוא שחרר את חולצתו והתרחק ממנו מעט. "אתה יודע שזה נכון, אתה גרמת לזה שאחיך ימות, אתה הרגת את ג'ונגקוק" לחש לו באנג צ'אן. "תתרחק ממנו" אמר יונגי בקול קר, אדיש ומפחיד שגרם לבאנג צ'אן ללכת לאחור ולהרים את ידיו כחף מפשע. הצלצול נשמע והשלושה חזרו לכיתה.
- סוף יום הלימודים -
השיעורים נגמרו וטאהיונג מיהר לצאת מבית הספר.
השעה 13:40
הוא התקדם לכיוון ביתו וכשהגיע עלה במהירות לחדרו, בחר לעצמו בגדים ונכנס להתקלח.
השעה 13:55
כשיצא מהמקלחת הוא התלבש, סידר את שערו, הוא ירד למטה ויצא מהבית, מתחיל ללכת לכיוון בית הקפה של מומו.
השעה 14:15
ההליכה ארכה כעשר דקות לכל היותר כך שהוא הגיע מוקדם יותר, הוא נכנס והתיישב בקצה ליד החלון.
השעה 14:25
"קים טאהיונג?" אמר האיש שעמד מול טאהיונג שרק הביט בו מבולבל, הוא בדק את השעה:
השעה 14:30
~~~~~~~~~~~~~
אז היי לכם,
כן אני יודע שזה פרק קצר (500 מילים בערך)
אבל אני שמח להודיע שבזה הרגע סיימנו מחברת אחת לפאנפיק הזה (יש איזה שלוש עד עכשיו)
העלתי די מהר והאמת לא חשבתי שאני אצליח להעלות היום אבל היא ביקשה
