"על מה אתה חושב?"
"על אחי הקטן"
"ומה אתה חושב עליו?"
"שהוא שלי"
⚠אזהרות⚠
*תהיה הזהרה על כמעט כל דבר בפרק*
*לא להומופובים!
*סמאט
*אלימות (רצח, דם, מכות, קללות(?))
*דיכאון ומחשבות אובדניות
*אונס
(אם יהיה עוד אני אוסיף)
אממ אז אם ראיתם ואם לא, מחקתי חלק אחד (החלק של השאלה).
עשיתי את זה סתם כדי שיהיה לי נוח בעין...
אז הפרק הזה קצר יחסית ומרות זאת אני מקווה שתהנו❤
~~~~~~~~~~~
נקודת מבט כללית
-פלאשבק-
"אנחנו מצטערים אבל בנכם לא שרד" אמר הרופא לזוג המודאג ולבן דודו של הנער שהיה בטיפול. "או- אוקיי תודה דוקטור, אנחנו מ- מבינים" אמר ג'ין. "בואו נלך הביתה" אמר נאמג'ון וחיבק את בן זוגו והם פנו ללכת הביתה.
"רגע! חכו!" צעקה להם האחות אך הם לא שמעו אותה מכיוון שהם היו רחוקים. "מה קרה?" שאל הרופא "ה- המכונה שלו פועלת שוב" השיבה האחות והם נכנסו לחדרו של ג'ונקוק במהירות. "א- איפה אני? שאל הצעיר בקול חלוש כשפקח את עיניו והתעורר במקום לא מזוהה. "אתה בבית החולים כרגע, איבדת הרבה דם וגם את ההכרה" ענה הרופא וחייך לעברו. "א- איפה המשפחה שלי?" שאל ודמעות עלו בעיניו "ה- הם- המכונה שלך הפסיקה לעבוד ו- הם הלכו..." אמר הרופא בעצב. "הם חושבים שאני מת?" ייבב הנער "ל- לא, אנחנו נתקשר אליהם" אמר הרופא וחייך "או- אוקיי..." ענה הצעיר וחייך גם הוא חיוך עצוב. "לך לישון, בבוקר אחד מהם יבוא" אמר הרופא והנער הנהן ונשכב על מיטתו.
-סוף פלאשבק-
נקודת מבט ג'ונגקוק
נשכבתי על מיטת בית החולים וניסיתי להירדם, אני לא מאמין שהם חושבים שאני מת... אני לטאהיונג... הדרך שהוא חיבק אותי בלילה, הקול שלו, החיוך שלו, הנשיקות שהוא נתן לי... אני מתגעגע לזה... מתגעגע? לטאהיונג? אני? פפפ. כן בטח... אפילו לא בעוד מיליון שנים... ניסיתי להירדם אבל לא הצלחתי, חשבתי על טאהיונג יותר מידי, פגעתי בו ואני חייב להתנצל בפניו.
הרופא נכנס לחדר וניגש אליי "מישהו בשם יונגי ענה לנו - הוא יבוא לבקר אותך ומחר בבוקר נעשה לך בדיקות אחרונות, תוכל ללכת כיוון שלא נמצאו פגיעות כלשהן מלבד איבוד דם ואיבוד ההכרה" אמר בחיוך ואני הנהנתי. חשבתי על זה מעט ואז עלה לי רעיון "אממ... אהה..." התחלתי להגיד ואז נזכרתי שאיני יודע את שמו של הרופא "ליאו" אמר לי. "אהה... ליאו יש לכם במקרה, דף, עט ומעטפה לתת לי?" שאלתי והוא הנהן והלך להביא לי את הדברים שביקשתי. "הנה לך" הוא אמר "תודה" השבתי לו והוא חייך "אם אתה צריך משהו, תקרא לי"אמר "אהה ואתה יכול לקרוא לי היונג אם אתה מעדיף" ציחקק וליטף את ראשי, משאיר אותי לבדי שוב משאיר אותי לתהות מאיפה הוא מוכר לי.
"ג'ונגקוק, יונגי הגיע לראות אותך" אמר לי מארק וסימן ליונגי להיכנס. "ג'ונגקוק!" הוא רץ אליי וחיבק אותי. "ה- היונג" אמרתי בקול חנוק טיפה והוא ניתק את החיבוק, מביט לתוך עיניי. "חשבנו שאתה מת כי המכונה של הלב הפסיקה לעבוד, אני מצטער..." אמר והשפיל את ראשו. "ז- זה בסדר... אני יודע שזה מה שקרה..." אמרתי והוא חיבק אותי שוב.
"היונג..." התחלתי להגיד. "איך טאהיונג?" שאלתי ויונגי הרכין את ראשו "מה קרה לו? הוא בסדר? תגיד לי שלא קרה לו כלום! הוא לא פגע בעצמו, נכון?! נכון?! לא פגעו בו, נכון?! הוא ב-" אמרתי בהיסטריה ומשכתי בחולצתו של יונגי עם דמעות בעיניים אך הוא קטע אותי. "הוא מצטער על זה שהוא דחף אותך יותר משראיתי בן אדם מצטער על טעות כלשהי בחיים האלו, הוא דאג לך יותר משג'ין דאג לך ולדאוג יותר מג'ין, כולנו יודעים שזה כמעט ולא אפשרי - וטאהיונג הצליח!" הוא אמר ובקולו נשמעה פליאה כשדיבר על לדאוג יותר מג'ין, מה שגרם לי לחייך ולגחך מעט.
"היונג" אמרתי ויונגי הביט בי בשאלה "תביא את המכתב הזה לטאהיונג ואל תגלה עדיין לאחרים שאני חי, זה נשמע מטומטם אבל יש משהו שאני חייב לסדר משהו קודם" אמרתי והוא הביט במה שכתבתי.
תפגוש אותי מחר בבית הקפה של מומו,
בשעה 14:30 בדיוק, אל תאחר.
ג'ונגקוק❤
"תביא את זה לטאהיונג, אבל תוודא שהוא לא ישים לב" אמרתי. "אוקיי" הוא השיב "ביי ג'ונגקוקי אני אבוא מחר לאסוף אותך" הוא אמר וליטף את ראשי ואני הנהנתי בחיוך. "ביי היונג, תדאג שהוא יגיע בזמן בבקשה" ביקשתי ממנו בחיוך "אין בעיה, להתראות קוק" הוא אמר ונופף לי לשלום, יוצא מהחדר והולך משם.
ביליתי הרבה זמן במיטה עד של נרדמתי, בערך שלוש וחצי שעות - ושוב, חשבתי על טאהיונג...
~~~~~~~~~~~
ידוע לי שלא הרבה יקראו את זה כי חג ושבת ושיט כזה, אבל אני מקווה שלא תהרגו אותי על זה שאני מושך טיפה את העלילה וזה...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
