״אתה גרוע בזה״ אמרתי לג׳ק בגיחוך קטן כשהסתכלתי עליו תולה קישוטים על עץ חג המולד. רוב הקישוטים בצד אחד של העץ, מה עם הצד השני ? ״אולי אם היית מזיז את התחת שלך״ אמר ותלה עוד קישוט שנפל מהענף הדקיק של העץ פלסטיק שבצד הבית. ״לא חשבתי שרק אנחנו נחגוג את חג המולד״ ״תסתכל על הצד החיובי, זה רומנטי. נעשה ערב סרט וחטיפים״ אמרתי בחיוך והוא הסתכל עליי כמה שניות עד שחייך גם. ״זאתה לא עובד היום ?״ שאל וצעד לעברי, גורם לחיוך שלי להתרחב. ״לא, נכנס לחברה מנהל נוסף שהיום לומד איך לעבוד אצלנו, מה לעשות וכל זה, אז רוקי לא לבד.״ אמרתי. ג׳ק התקרב ונשען למטה בשביל לנשק אותי אך התרחקתי בשביל להתגרות בו. ״הפסד שלך״ לחש ונשאר קרוב, צחקתי ומשכתי אותו אליי לספה בחיבוק מוחץ. ״אני צוחק, אתה יודע את זה״ אמרתי בשקט והתיישבתי על ברכיו, מנשק נשיקה קטנה לשפתיו ומסתכל עליו בחיוך. ״למרות שאין לי עבודה אצטרך ללכת״ ״לאן ?״ שאל בתסכול וידיו אחזו בגופי, גלגלתי את עיניי והתיישבתי לידו כשהרגליים שלי נשארות על ברכיו. ״לבית חולים״ אמרתי והשפלתי את מבטי, הוא לא אהב שהלכתי לבקר שם. ״דווקא היום ? למה ?״ שאל ״זה חג.״ אמרתי, בולע רוק ומניד בראשי ״לא יותר מחצי שעה, אחזור במהירות.״ ״רוצה שאבוא איתך ?״ שאל וליטף את שיערי, גרם לי לחייך. הוא לא צריך לשאול את זה בכל פעם לאחר שמראה לי כמה הוא לא אוהב את זה. ״לא, תודה״ אמרתי ולא הסתכלתי עליו ״אתה לא באמת רוצה״ ״כי אני קצת הגיוני לואי.״ אמר וקם מהספה אל המטבח ופתח את זרם המים כדי לשטוף את הכלים כהסחת דעת, הוא תמיד עושה זאת כשמדברים על משהו שלא נוח לו. לפחות יש לי כלים נקיים כך... ״הוא לא יתעורר״ ״ג׳ק זה לא אומר שהוא לא קיים״ אמרתי בטיפת כעס. ״כן, אני יודע.״ הוא נאנח וסגר את המים, מביט בי. ״אבל מתישהוא תצטרך לשחרר״ ״דיברנו על זה״ אמרתי וקמתי, הולך לחדר ומחפש אחר בגדים שאלבש, והוא עמד בפתח הדלת. ״אתה יודע שאני צודק.״ אמר והייתה לי צביטה בלב, ידעתי שהוא צודק. התלבשתי והתכוונתי לצאת אך עצרתי מולו ופלטתי נשימה. ״אראה אותך מאוחר יותר״ אמרתי ונישקתי נשיקה לשפתיו, עובר אותו וקצת מתעלם ממה שאמר, זה יהפוך לריב ויהרוס את חג המולד שלנו יחד. לא הלכתי לבקר אותו הרבה, אולי פעם לחצי שנה בחגים או אירועים מיוחדים, וזה הפריע לג׳ק מכיוון שזה בא על חשבון הזמן שלנו יחד. נסעתי לבית החולים עם ההרגשה הכבדה שישבה בבית החזה שלי, כמה שכעסתי עליו, למרות שעבר כלכך הרבה זמן, היה כלכך קשה לי לראות אותו שוכב שם במיטת בית החולים מונשם. נכנסתי למכונית והנעתי, נוסע משם ובאמת שרציתי לחזור. זה היה ריב בלתי פוסק עם עצמי, שנים על גבי שנים שאני מתמודד עם כל זה. הפסיכולוגית שהייתה לי בעבר אמרה לי ללמוד לסלוח לאנשים שפגעו בי, ועדיין כלכך קשה לי לעשות את זה. הוא גרם לי להרגיש טיפש ותמים, אבל הפסיכולוגית גם אמרה שצריך ללמוד מכל חוויה, גם מהרעות גם מהטובות, וזה מה שאני מנסה לעשות. עברתי דרך ארוכה בשביל לעמוד על הרגליים עם גב זקוף ולהיות גאה, מחושל יותר וחזק יותר. החניתי את הרכב בחניון בית החולים ויצאתי לכיוון המעלית, מזמין אותה ומשפיל את מבטי בהמתנתי. הלב שלי פעם וקצת פחדתי, תמיד היה הפחד הקטן הזה שהוא יפקח את עיניו ומה אז ? מה אני אמור לעשות ? המעלית הגיעה ונכנסתי אליה, לוחץ לקומה הרביעית של בית החולים וכשהגעתי ויצאתי מהמעלית ראיתי את האחות עם השיער האדום לעולם לא ידעתי את שמה, אך היא בין היחידות שתמיד היו נחמדות כלפיי פה. ״היי, מה שלומך ?״ היא שאלה בחיוך, לבושה בחלוק ירוק ובידה יש פנקס שכתוב עליו מספר דברים. ״מצויין האמת״ אמרתי בחיוך שירד לאחר כמה שניות ״משהו חדש איתו ?״ ״עדיין לא...״ אמרה ולא הביטה בי, ואז עשתה צעד ועם ידה הפנויה אחזה בזרוע שלי כאות נחמה. ״חשבת אם לנתק אותו מהמכונה ?״ ״אני לא מסוגל לעשות את זה״ אמרתי והעברתי את כפות ידיי בשיערי במתח, אני לא יכול להיות הבן אדם שיכריז על גורלו. ״זה בסדר לחכות לנס, זה גם אפשרי.״ אמרה בחיוך תם ״אבל אם תפסיק לחכות לנס הזה חשוב שתעדכן אותנו״ ״אני לא היחיד שיכול להחליט לגבי זה״ אמרתי, נושך את שפתי התחתונה ״הוא לא יצר איתנו קשר אז זה לא כלכך רלוונטי״ אמרה וזה גרם לי קצת לכעוס. חוץ מלשלם לבית חולים כל חודש הוא לא עושה כלום. ״בסדר״ הנהנתי ״אלך לבקר אותו ברשותך״ כן, בבקשה״ היא פינתה לי את הדרך והלכתי לחדר ששהה בו, שומע את הצפצופים מהמכונה, רואה את הקו היורד ועולה במסך, ואז הסתכלתי עליו והאבן שישבה לי על הלב הפילה אותו לרצפה, זה תמיד הרגיש כלכך רע. התיישבתי לידו ואחזתי בידו הגדולה, משפיל את מבטי. ״שלום לך״ אמרתי בחיוך קטן. אולי אני צריך להיפרד, לשחרר ממנו. זה מתחיל להיות מתיש לקוות. כי באמת... ואז מה ? ״כל פעם מחדש אני כועס עליך יותר ומתחרט שבאתי״ אמרתי בשקט, אמרו לי שהוא יכול לשמוע. הוא אכזב אותי כלכך, כל פעם מחדש. ״אני רוצה להיות מאושר״ לחשתי, מרגיש את הדמעות עומדות בעיניי ״ואתה פשוט עומד בדרך שלי להמשיך הלאה...״ אמרתי, הרגשתי כלכך אשם לגבי זה, אבל ידעתי שזה שהוא נמצא פה לא באשמתי. הוא העבר שלי. היינו צריכים לסיים את זה יפה, לא להשאיר את המצב כלכך מכוער. הוא גרם לזה להיות כך. ״עברו שנים, התגברתי על כל מה שקרה ואני רוצה להמשיך הלאה, אז בבקשה תמצא את המקום לסלוח לי... על זה שאפסיק להגיע.״ התבוננתי בו, במבט השליו והרגוע שכאילו נשאר קפוא. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, מרגיש את הדמעות מרטיבות את עיניי ומחזיק אותן שלא ירדו על לחיי היבשות. קמתי מהכיסא והתכופפתי לתת נשיקה קטנה למצחו ואז ליטוף, התכוונתי לצאת מהחדר אך נעצרתי ממש ביציאה, מביט לאחור ונותן בו מבט אחרון, ואז יצאתי משם.
ביידרק.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
