״איפה אבא ?״ מייסון שאל אותי, הורדתי את מבטי אליו ותהיתי לעצמי אם להתחכם ולענות לו שאני פה, אך זה פשוט מגוחך להתחכם עם ילד. זו לא הדרך להתקרב. ״לאבא היו כמה דברים חשובים מייסון״ אמרתי. מסתכל על ידו הקטנה שאוחזת בידי, ואז הרמתי את מבטי לשביל היפהיפה, מסביב יש המון דשא ירוק והמון משפחות מטיילות פה. ״היית פה בעבר ?״ ״אפשר לקנות משהו לאכול ?״ שאל, הסתכלתי לעיניו הכחולות והגדולות ונשמתי עמוק, הוא מתעלם מהשאלה שלי. ״כן, כמובן״ השבתי, מסתכל מסביב עד שהבחנתי בחנות של מזון מהיר באיזור. ״אהבתי את ההמבורגרים שהכנת, ג׳ק לא ידע להכין כזה טעים״ כי הוא לא היה שם טיפת שמן אני מניח, חשבתי לעצמי. ״תודה לך בחור קטן...״ מלמלתי. שהתקרבנו לחנות של המזון המהיר ראיתי שזה נקניקייה בלחמנייה, הסתכלתי על הבחור הקטן שאוחז בידי ומסתכל עליי בשאלה, התכופפתי בשביל להיות בגובה עיניו. ״אתה מסיים לחמנייה שלמה מייסון ?״ שאלתי, הוא הסתכל הצידה והניח אצבע על הסנטר. ״אבא תמיד חוצה לי לחצי, אבל אני יכול אני ילד גדול״ אמר בחיוך משכנע. נעמדתי חזרה והסתכלתי על המוכר המבוגר בעל הזיפים. ״שתי לחמניות, עם קטשופ בבקשה״ ביקשתי, הסתכלתי על מייסון וראיתי בו לואי קטן, טהור, כלכך טהור כמו מלאך עד שפחדתי שאחיזתו בידי תגרום לו להיות מלוכלך, אני נשבע. היום במשרד שאמרתי למייק על שהרגתי את אם ג׳יי, אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול, ונחרדתי. נבהלתי מעצמי שוב, כשיצאתי משם וראיתי את עצמי במראה של המעלית נתקפתי חרדה, נבהלתי ממי שאני, מהמעשים שעוללתי, ושוב התמונה שלו מת על שולחן האוכל הדהדה בראשי- ״על מה אתה חושב ?״ מייסון שאל בקול מתוק וסקרן, בלעתי רוק כבד ונשמתי עמוק. ״על מתי אבא שלך יגיע כבר״ שיקרתי. ״הוא תמיד מאחר״ מייסון אמר בגלגול עיניים קטן ״זה כי הוא עובד, אתה יודע את זה נכון ?״ שאלתי, ומייסון הנהן בהבנה. פרעתי את שיערו ובדיוק המוכר הגיש לי את הלחמניות, שילמתי לו על כך ונתתי אחת למייסון, הולך איתו לכיוון הדשא הירוק. ״אתה יודע, נראה שאבא מאוד מחבב אותך״ מייס אמר וחיוך עלה לשפתיי. ״אתה גם ?״ ״כן, מאוד״ אמרתי, נוגס בלחמנייה. ״אתם נותנים נשיקה בפה ?״ מייסון שאל והסתכלתי עליו בזמן שאני לועס ולוקח כמה שניות, זאת אומרת, נשיקה בפה זה שטויות, איזה שאלה זאת ? מה לואי היה עונה ? ״זה טעים, נכון ?״ שאלתי, מתעלם משאלתו בדיוק כמו שהוא מרבה לעשות לי. התחישבתי בדשא והסתכלתי מסביב, כלכך רגוע פה. ״אבא מקפיד שאני יאכל בריא, ג׳ק אמר לו שזה חשוב כי אני ילד, אבל אני כבר גדול...״ מייסון גלגל את עיניו לאחר המשפט ואכל. גיחכתי והייתי לפעמים מודהם מהדמיון בינו לבין לואי. ומשהו בילדים תמיד נותן הרגשה טובה, זה כמו להיות ליד נקודת אור כשאתה בחשיכה. ״ג׳ק לא מבין כלום האידיוט הזה...״ אמרתי ולפתע מייסון עשה קול נבהל, הסתכלתי עליו והוא הסתיר את פיו. קרה משהו ? הוא בלע חרק שהיה בתוך הלחמנייה ? ״הכל בסדר בחור קטן ?״ ״קיללת, אני אגיד לאבא !״ הצביע עליי וקם ומיד קמתי ״מ-מה ? מייסון זה בצחוק״ קראתי והוא הסתכל עליי בתמימות. ״אבא שלך יהרוג אותי אם תספר לו, אז בוא נשאיר את זה בינינו בסדר ?״ ״בתנאי שאקבל חבילה של סוכריות, ואתה לא תספר לו״ אמר, ואז הורדתי גבה והסתכלתי עליו. אני באמת עושה משא ומתן עם ילד קטן ?! הוא לגמרי סוחט אותי. ״אתה לא תקבל חבילה של סוכריות, להגיד לך למה ?״ שאלתי, משלב את זרועותיי ״כי אני אמרתי לו שאני הייתי זה שאכל את השוקולד מייסון, מגירה שנייה בארון הימני, מוכר לך ? אני חיפיתי עליך״ ״זה... זה לא...״ הוא גמגם וזה גרם לי לגחך לרגע. ״אז אנחנו תיקו״ אמרתי, זוקף גבה לעברו עד שהוא הנהן והתיישב שוב. התיישבתי ואכלתי מהלחמניה, מביט מסביב בתקווה שלואי יגיע, הוא לא היה אמור להתעכב כלכך, אני צריך לדאוג ? ״אני לא דומה לך״ מייסון אמר, לועס תוך כדי. הסתכלתי עליו מבולבל וראיתי שהוא בוחן אותי. ״למה אתה מתכוון ?״ שאלתי, הוא משך בכתפיו הקטנות וניגב את הקטשופ שליכלך את פיו בעזרת החולצה. ״אבא אמר שאתה גם אבא שלי״ אמר, והייתי מופתע למען האמת. הייתי בטוח שהוא לא הקשיב כשלואי אמר את זה, שהוא שכח, שלמה שיהיה אכפת לו ? ״למה אתה חושב שאתה לא דומה לי ?״ שאלתי בחיוך ״השיער שלך אחר וארוך״ אמר ״ויש לך קמטים בלחיים, והשיניים שלך גדולות״ ״השיניים שלי לא גדולות״ מיהרתי להגיד, מתוסכל מהכנות של הילד הזה. ״אתקשר לאבא לראות מתי הוא מגיע, בסדר ?״ שאלתי, מחייג בטלפון ולאחר כמה שניות זה הפנה אותי למשיבון הקולי. הסיפור הוא שלואי היה צריך לסיים לעבוד על כמה מסמכים והוא רצה שאלך לאסוף את מייסון, הוא חשב שזה יחבר בינינו. הסתכלתי על הילד הקטן שישב מולי והיה כלכך עסוק בלאכול ולהתלכלך מהקטשופ ותהיתי אם הוא מתחבר אליי איכשהוא. אני מקסים, אפשר שלא ? ״הארי, אתה תלך שוב ?״ לפתע מייסון שאל, הרמתי אליו את מבטי וזקפתי גבה. ״אלך ?״ שאלתי. ״אף פעם לא הכרתי אותך לפני כי אמרת שטיילת, אז... אתה תמשיך את הטיול ?״ שאל במבט תם. חייכתי והנדתי בראשי. ״אין לי מה לחפש מייסון, כבר מצאתי מה שחיפשתי.״ השבתי, נושם עמוק ומסתכל מסביב. חופש. נורמליות. אושר.
לפתע הטלפון צלצל ומיד שלפתי אותו מכיסי, זה לואי חוזר אליי. ״איפה אתה ?״ עניתי לו, בוהה בנקודה באוויר ושומע את נשימותיו וצעדיו. ״לעזעזל לא תאמין״ אמר בלחץ, שומעים טלפונים ברקע, אנשים, ואת הצעדים שלו. ״לואי אתה בסדר ?״ שאלתי, מרגיש לחוץ לדמיין שאולי הוא נמצא בסכנה. ״איפה אתה ? אני ומייסון מחכים לך.״ ״התקשרו אליי מהבית חולים- סליחה. בכל אופן, התקשרו אליי מהבית חולים״ ״אדוני ? לאן אתה צריך ?״ כל הקולות רקע האלה, הנשימות של לואי והדיבור הלא קשוב שלו, זה רק הטריף אותי לא לדעת מה לעזעזל קורה. סיכמנו שיסיים את העבודה ויגיע הנה. ״סליחה הארי, אני איתך״ אמר, שומעים שהולך במהירות ״התקשרו מהבית חולים, דרק התעורר״ ״לעזעזל...״ גלגלתי את עיניי, מסתכל על מייסון שמניד בראשו בשילוב ידיים, מה, לעזעזל זה לא קללה. התנצלתי בשקט ולקחתי נשימה, עוצם את עיניי וחש כה מתוסכל מכל הדרמה שמחפשת את דרכה אלינו. ״תן לו להתעורר בשקט, בוא הנה״ ״הארי אני לא יכול, אני חייב לראות אותו״ אמר, חדור מטרה. ידעתי למה, הוא סיפר לי כמה הרגיש אשם שדרק היה במצב הזה בגללו. ובכן זה לא בגללו לדעתי, כל התאונה הזאת קרתה בגלל דרק האידיוט, לא הייתי שם אך אני בטוח בזה. ״אתה שם ?״ שאלתי, שומע אותו נאנח. ״כן... חדר שלוש עשרה, ארבע עשרה...״ מלמל לעצמו ואז היה שקט, לא הנשימות שלו ולא הצעדים. הסתכלתי על מייס שקטף את הדשא מהאדמה והמתנתי שלואי יגיד משהו. ״לואי ?״ קראתי מבולבל ״לואי מה קורה ?״ ״הוא...״ הוא מלמל ולא הבנתי מילה, זה רק הלחיץ אותי. ״הוא לא פה.״
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
