הסתכלתי על הבחור שממולי בכעס, מרגיש מוכן לתקוף אותו במידה והוא ינסה משהו. זה משהו שניסיתי לשנות, אני תמיד בכוננות, אם מישהו ינסה משהו אני תמיד מוכן לתקוף אותו בחזרה. ״מה אתם עושים פה ?״ הבחור שאל, נראה מבולבל. לואי אחז בזרוע שלי ונעמד לידי, הוא פחד. זה היה די מצחיק, הוא בחור כזה טוב שלא רגיל לקחת סיכונים בחיים. ומה שעשינו עכשיו ? זה כלום לעומת כל הדברים שאי פעם עשיתי. ״חיפשנו את מייק״ לואי אמר, ואז הבנתי שמי שעומד מולי זה לא מייק. לפתע הוא לקח מטאטא ויאה ונכנס למשרד, מתעלם מאיתנו כמו ילדים שרק מפריעים. ובכן... אני מניח שזה רק המנקה. ״מייק לא פה, הוא בפגישה״ הבחור אמר ולואי הנהן במהירות ומשך אותי החוצה, ידו רועדת ורציתי רק להרגיע אותו. אבל האם הוא באמת יהיה רגוע אם אגיד לו שראיתי במדפים את שמו של מייסון ? ״אנחנו חייבים ללכת״ אמר ורץ למדרגות, מוותר על המעלית. בזמן שירדנו במהירות, הסתכלתי עליו לאורך כל הדרך. הוא מתנשם, רועד, מסתכל לכל מקום בפחד, אז עצרתי אותו ותפסתי בכתפו. ״מ-מה אתה עושה ? חייבים ללכת-״ ״עצור רגע״ אמרתי בקול רגוע, הוא בהחלט לא מישהו שלוקח סיכונים. ״תנשום״ ״ה-הארי, נראה לך שיש לנו זמן לתרגל נשימות ?!״ הוא כעס בחוצפה שגרמה לי לגחך, והמשיך לרדת במדרגות. גלגלתי את עיניי והלכתי בעקבותיו. ״זה בשביל להירגע, אתה לחוץ ומפוחד כאילו מישהו מתכוון להרוג אותך-״ ״רשום שם מייק ! זה לא צירוף מקרים״ אמר וקולו דעך. בלעתי רוק ושתקתי, היה קשה לי להעמיד את עצמי במקומו. קשה לו גם כאבא אני בטוח, וגם במקום הזה היה קשה לי להיכנס. הגענו לקומת הקרקע והוא מיהר למכונית, נכנס וחגר ואני לא כלכך נלחצתי, אז לקחתי את הזמן עד שנכנסתי, חגרתי ופלטתי נשימה שישבה בבית החזה שלי, ואז הסתכלתי עליו. הוא התנשם ועיניו פעורות, כפות ידיו רועדות מעט על ברכיו. ״אף אחד לא יפגע בך״ אמרתי בשקט והושטתי את ידי ללטף את הלחי שלו, ולמזלי הוא לא נרתע. רציתי להעניק לו תחושת ביטחון, כי אני יודע שאגן עליו בכל מחיר. ״נמצא את המייק הזה ונכסח אותו״ ״נכסח אותו.״ לואי אמר וזה גרם לי לחייך ״עכשיו זה לא מפריע לך שאני מתכוון לכסח ?״ שאלתי, והוא גיחך והסתכל עליי, סופסוף זוג עיניו הכחולות נרגעו מעט והצבע חזר לפניו. ״לא כשזה נוגע בו״ אמר. חייכתי משפיל את מבטי. ״מייק משלם לבית חולים על הטיפול בדרק, ולפי מה שאמרו לי הוא לא ביקר פעם אחת.״ ״הם לא יודעים שהוא ביקר״ אמרתי במשיכת כתפיים ולבי נחת כשראיתי דמעות בעיניו. ״נמאס לי הארי...״ הוא פלט ונשען על הכיסא בעיניים עצומות וקול רועד. ״למה אנשים כלכך רעים ?״ ״זאת שאלה ששאלתי כלכך הרבה זמן״ אמרתי, לא מצאתי לה לעולם תשובה. הטלפון שלו צלצל והוא אפילו לא הציץ לבדוק מי זה, הוא היה שקוע בכאב שלו. נשמתי עמוק והרגשתי צביטה בלבי, התקרבתי ומשכתי אותו לחיבוק, והוא התפרק כנגד החזה שלי. ״זה בסדר לואי״ הוא רעד והתייפח, ולא עזבתי אותו. עצמתי את עיניי ואפי כנגד שיערו שהריח מושלם. עד עכשיו אני מופתע שהוא לא הדף אותי בכל המצבים שהתקרבתי, אני חושב שהתרגלתי לדחיות ממנו. הוא התנתק מהחיבוק והסתכל לתוך עיניי עם עיניו האדומות והעצובות. לבי הלם בחוזקה, רציתי לקחת את כל הכאב שלו. ״צריך לחזור״ אמר, ליטפתי את פניו בעדינות והוא נשען עם ראשו לכיוון היד המלטפת שלי, מרכין נשיקה רכה ליד שגרמה ללבי להחסיר פעימה. הוא הוריד את החגורה והתקרב קצת, משעין את מצחו כנגד שלי וגורם לי לעצום את עיניי. הרגשתי את לבי הולם בחוזקה ודמי בוער בעורקיי וכל איבריי נשרפים במכה מענה שלא יכולתי לעמוד בה. פקחתי את עיניי, מביט בפרצוף האומלל שלו, ומאוד מקווה שהוא לא רק מחפש בי נחמה, כי זה לעולם לא היה מה שמצאתי בו. ״בשביל מה זה יהיה טוב ?״ שאלתי בלחש, משפשף את אפי בשלו ומלטף עם אגודלי את פניו. ״צעד קדימה ושתיים אחורה... אה ?״ ״אני טועה כל הזמן״ אמר בשקט, שמעתי את הרוק שבלע ואת האחיזה שהתהדקה בעורף שלי. הוא עבר למושב שלי, ישב על ברכיי שכל רגל שלו בצד אחר של גופי. ״אבל לא כשזה קשור בך״ ״רק אם זה מה שתגיד גם אחרי״ אמרתי והוא התרחק מעט בשביל לפקוח את עיניו ולהביט בי, לא יותר מדי עד שהתקרב וחיבר את שפתיו לשלי לנשיקה מושלמת. בטני נקשרה במיליון חבלים ונקרעה במכה אחת שתעתעה את גופי, ותמיד התחושה הייתה כה ממכרת וטובה, לא רציתי דבר אחר. החלקתי את ידיי לאגנו והוא שפשף את הישבן שלו כנגד המפשעה שלי, גורם לי לפלוט נשימה מוענגת, בו זמנית הרגשתי את איבר מיני מתקשה. הלשון שלו פילסה את דרכה בין שפתיי לנשיקה רטובה וסוחפת, תפסתי ברגליו ומשכתי אותם קרוב בשביל להרגיש את גופו צמוד לשלי. הוא עמד על ברכיו והפריד את שפתיו משלי, מביט בי מלמעלה ומלטף את פניי בעדינות. ״מי בכלל חשב...״ מלמל לעצמו וגיחך לאחר מכן, בלעתי רוק ומשום מה לא אהבתי שהוא זה שהיה בשליטה, בדרך כלל זה אני שלוקח שליטה על המצב אבל לא אפשרי כשזה במכונית והוא עליי, תרתי משמע. הוא פתח כפתור בחולצה שלי, ירד לנשיקה רכה על עורי שהשאירה אותי חסר נשימה, הוא היחידי שהצליח לגרום לי להרגיש ככה, פאק ואני אפילו לא מבין מה הוא עושה. הוא פתח כפתור נוסף, ירד עם הלשון שלו על עורי והרכין נשיקה רכה נמוך יותר. הרגשתי את איבר מיני כלכך קשה, כאילו ומכנסייי עומדים להיקרע. ״הגוף שלך כלכך סקסי הארי״ הוא לחש וועלה בחזרה, נושך את שפתו התחתונה בביישנות. פלטתי נשימה שעמדה בבית החזה שלי והסתכלתי עליו, מבין שמפה לא נלך רחוק יותר. הוא חייך ובמידיות חיוך נמרח על שפתיי גם כן, הוא כלכך יפה. העיניים הכחולות והקורנות, כלכך אהבתי לראות אותן. ״מה דעתך...״ התחלתי, מלטף את שיערו אל מאחורי האוזן שלו. ״שבמקום לחזור עכשיו למשרד, נלך לאכול משהו ?״ ״ממ...״ פלט. ״איפה חשבת ?״ שאל, תפס את ידי ונישק נשיקה רכה, שומר אותה צמוד לליבו הפועם. ״לפי מה שאני זוכר יש מסעדה סינית שאתה אוהב...״ אמרתי וחיוך נמרח על שפתיו. זה הדליק משהו מן העבר, המסעדה האהובה על שתינו. ״זה דייט ?״ שאל ומיד גלגלתי את עיניי בחיוך, הוא אוהב לשים תווית על הכל. ״תחזיר את הישבן שלך למקום, לואי״ אמרתי והוא צחקק והתיישב במקומו, חגר והתבונן בי. ״אני לא בטוח אם אני מוכן לצאת לדייט באופן רישמי-״ ״לואי, זה לא דייט. זאת ארוחת צהריים משביעה וטעימה״ אמרתי והוא צחק, הוא צוחק על חשבוני החצוף הזה. אבל לא אכפת לי, זה עדיף מלראות אותו בוכה. התחלתי לנסוע בתקווה שאזכור איפה המקום הזה נמצא, לא הייתי שם שנים. ״אז...״ הוא התחיל בשקט, הסתכלתי על הכביש שממולי. ״אנחנו מתכוונים להתעלם מהמעבדה ?״ ״לא, הם תובעים אותנו-״ ״לא זה, זאת המעבדה של מייק, הוא מסוכן״ הוא אמר עם חשש שנשמע ברור בקולו. לא האשמתי אותו וידעתי שהוא צודק. ״אתה זוכר איך מייק הזה נראה ?״ שאלתי. ״כן, שיער שחור עור בהיר... ברור שאני זוכר״ אמר. ״ראית אותו בשנים האחרונות ?״ ״לא מאז שדרק נכנס לקומה.״ השיב. אז... חייב להיות מישהו אחר שבעקבותיו, מישהו שמסתכל על מייסון. ״לואי...״ פלטתי, אני צריך לספר לו. ״ראיתי שם משהו״ ״מה ?״ הוא גיחך בצורה מבולבלת ״היה שם את השם של מייסון״ ״מה ?!״ צעק, נשמתי עמוק וניסיתי להתרכז בנהיגה. ״אתה צוחק ?! למה לא לקחת את הדפים ?!״ ״אל תנסה להאשים אותי, מישהו בא ושתינו היינו במצב של פאניקה-״ ״לא כשזה נוגע בבן שלי !״ צעק ונכנס לתוך מילותיי ״תחזור לשם.״ ״מה ?״ שאלתי מבולבל, הוא נסער, הוא חייב להירגע. ״תחזור לשם עכשיו, ניקח את הדפים״ אמר. גלגלתי את עיניי והמשכתי בנסיעתי לכיוון המסעדה, אני לא חושב שזה רעיון טוב לחזור באותו היום, זה יהיה חשוד. ״נלך לשם מחר״ אמרתי ״אם יזהו אותנו באותו יום פעמיים, זה יהיה חשוד״ ״שנתקשר למשטרה ? מה אנחנו צריכים לעשות ?״ הוא נכנס ללחץ, לא האשמתי אותו. ״לא עשו שום דבר פלילי״ אמרתי ״לעקוב אחרי הבן שלי זה לא פלילי ?! זאת הטרדה לשמה-״ ״בחייך לואי, ומה נראה לך שהם יגידו בחקירה ? שבאמת עקבו אחרי מייסון ?״ קטעתי אותו, מנסה להכניס לו טיפת היגיון. ורק שעצרתי ברמזור האדום לקחתי נשימה והסתכלתי לזוג עיניו המפוחדות. ״נטפל בזה ברמה שלנו, נחזור מחר ונסתכל שוב. אני מבטיח.״ ״אני חייב להוציא את מייסון מהגן, סע אליו״ הוא הורה לי, כאילו והייתי הנהג הפרטי שלו. בלעתי רוק ושתקתי, לא מתווכח עם האבא הנסער שיושב לידי. ״אז... נלך לאכול שלושתנו ?״ התלוצצתי, והוא שתק. הוא לא אהב את העניין הזה שרציתי להכיר את מייסון, אבל באמת רציתי. ואולי משהו בראש שלי יכל לראות שזה יכול להסתדר בצורה מושלמת, שאנחנו יכולים אולי בבוא היום להיות משפחה קטנה ומאושרת. הדבר הזה מגיע לי בכלל ? שאלתי את עצמי בגיחוך פנימי, אחרי כל מה שעשיתי אני לא בטוח שאני ראוי לטיפת טוב. פחדתי גם להתקרב, ואז הזכרתי לעצמי שהפחד נמצא בראש. ״המבורגר...״ לואי מלמל, הסתכלתי עליו לשנייה קצת מבולבל והוא חייך חיוך קטן והשפיל את מבטו. ״מייסון לא אוהב לאכול סיני, הוא אוהב המבורגר. אז... נלך לאכול המבורגר ?״ ״הו, כן כמובן״ אמרתי טיפה מופתע. תהיתי מה גרם לו להסכים, וקצת חששתי מאיך זה ילך. לאחר שהגענו לגן ואני נשארתי במכונית כשלואי הלך להביא את מייסון, צפיתי בו מתווכח עם הגננת, כנראה על להוציא את מייסון בשעה מוקדמת מן המתבקש. כשהם הגיעו נסענו לאכול המבורגר, ומשהו בזה הרגיש קצת נורמלי וטוב, כמובן שאני ולואי הולכים לקבל על הראש על זה שלא חזרנו למשרד. התיישבנו בשולחן שנמצא בחוץ, היה אוויר נעים ושיערו של מייסון עף על פניו אז הוא היה צריך להתעסק בו בלי סוף. ״איך זה שלא הסתפרת, מייס ?״ שאלתי את הבחור הקטן שישב ממולי לצד לואי. ״אבא אומר שהכי יפה לי ארוך״ מייסון אמר והסתכל על לואי בחיוך. ״ואתה ?״ מייסון שאל והסתכל על שיערי ״גם... אבא שלך אומר שהכי יפה לי ארוך״ אמרתי בחיוך שאני בטוח שהכעיס את לואי, מייסון צחק והסתכל על לואי. הם כמו תאומים, הוא יצא כלכך דומה ללואי שזה מטורף. עיניים כחולות, השיער הבהיר וצבע העור. ״נהנית בגן ?״ לואי שאל את מייסון בחיוך. בדיוק מלצר הביא לנו את הארוחות, אז זה נראה שמייסון שכח ממה שלואי שאל ופשוט התחיל לטרוף את הצ׳יפס. הסתכלתי על לואי חש את לבי הולם, עיניו הצטלבו בשלי, ותחושה חמימה התפשטה בגופי. ״אבא, איפה ג׳ק ?״ מייסון שאל, הסתכל על לואי שנראה חסר מילים. ילדים... אף פעם לא יודעים מה לשאול ומתי. ״ג׳ק... הוא לא פה״ לואי אמר, נראה ממש לחוץ ״למה ? ראית אותו ?״ ״אתמול, אני וסבתא הלכנו לסופר מרקט והוא היה שם, הוא קנה קפה.״ מייסון סיפר, גלגלתי את עיניי וחשבתי לעצמי כמה לקנות קפה מתאים לכינוי שהבאתי לו, ׳קפה בלי סוכר׳. ״כרגע ג׳ק לא גר איתנו״ לואי אמר בזמן שאכל את ההמבורגר שלו כהסחת דעת, הסתכל לכל כיוון, כנראה מתפלל שמייסון לא ישאל דבר נוסף עליו. איך מסבירים לילד שנפרדת ממישהו ? ״אז אתה והארי יחד ?״ מייסון שאל והרגשתי שהציפס שבדיוק לעסתי התכוון לעלות לי במעלה האף מההלם. השתעלתי והסתכלתי על לואי, שנראה חסר מילים. ״אנחנו עובדים ביחד מייסון״ אמרתי למייסון, מנסה להכניס דברים לפורפורציות. ״אבא מחבב אותך-״ ״אבא לא מחבב אף אחד מייס״ לואי מיד קטע אותו בצחקוק מזוייף ופרצוף אדום ״עכשיו בואו נתחיל לאכול לפני שיתקרר.״ מייסון משך בכתפיו ואכל את האוכל שלו, הוא ילד די חכם יחסית לילד שעוד מעט רק בן חמש. הסתכלתי על לואי שלא הסתכל לכיוון שלי, חייכתי והנעתי את ראשי לפני שאכלתי. למען האמת זה נחמד, ולרגע קטן הצלחתי להרגיש שזה שלי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
