צלעתי עם הקביים אל המכונית, מחייך חיוך רחב מלראות את לואי ומייסון עומדים ומביטים בי בהתרגשות, מייסון מחזיק בלון ורץ להביא לי אותו. ״תודה לך בחור קטן״ אמרתי ופרעתי את שיערו, קושר את הבלון לקביים שלי וממשיך ללכת איתו. ״זה עדיין כואב לך ?״ שאל בקול חמוד וסקרן, ולמען האמת כל צעד שעשיתי, אמנם נשענתי עם רוב משקל הגוף שלי על הקביים ורק רגל אחת הלכה כראוי, כל צעד הרגשתי את הלחץ הכואב הזה בירך. אבל חייכתי כאילו ולא הרגשתי, ידעתי שעכשיו זה תהליך ההחלמה ולא הייתי מסוגל להישאר יום נוסף בבית החולים. ״ברוכים הבאים״ לואי אמר בחיוך שגרם לעולמי לקרוס, הוא התקרב ונישק לשפתיי, חייכתי אליו ונשכתי את שפתיי לאחר מכן. ״אפשר לעוף מהחור הזה ?״ שאלתי והוא צחק והלך לפתוח לי את הדלת, הושטתי לו את הקביים ונשענתי על הרכב, עומד על רגל אחת. ״אתה מסתדר ?״ לואי שאל בדאגה ״ברור, אתה שואל אותי- פאק !!!״ צעקתי כשבאתי להתיישב בתוך הרכב ונשענתי בטעות על הרגל בפצועה, הרגשתי את האיברים הפנימיים שלי מדממים, ומי יכול להבטיח לי שזה לא קורה עכשיו ? הסתכלתי על התחבושת שמסביב לירך ונראה שלא קרה כלום, כאב פנימי בלבד. ״תמשיך להיות קשוח הארי...״ לואי נאנח וסגר אחריי את הדלת. שנכנס לרכב הוא נשען לעברי וחגר בשבילי את חגורת הבטיחות. ״הידיים שלי עדיין בסדר״ אמרתי והוא הסתכל עליי ומשך בכתפיו בחיוך תם ונשיקה קלה לשפתיי. ״מייס אתה חגור ?״ לואי שאל ״כן אבא !״ מייסון צעק בהתרגשות. לואי הסתכל לאחור לוודא זאת ורק אז החל בנהיגה. ״המשטרה סגרה את כל המעבדות שמצאה, היו כמה״ לואי סיפר ״דרק השתחרר מהכלא ונסע רחוק מכאן להתחיל מחדש... אני שמח״ ״שמח ?״ שאלתי והסתכלתי עליו, תמיד כלכך מרוכז בכביש עד שכמעט לא זכיתי שעיניו הכחולות יביטו בי. ״אני מרגיש שזו התחלה גם בשבילנו, בלי להתעסק בכל הדברים מהצד.״ אמר, ולא יכולתי להסכים יותר. החודש הזה היה נוראי, להעביר יום אחרי יום בבית החולים, ולעזעזל אמא של לואי לא הפסיקה להביא לי עוגות, אני בטח השמנתי עשר קילו. וג׳מה סיפרה שהיא וגרג בהיריון, זאת אומרת, היא בהיריון, אבל כשבישרו לי את זה היא אמרה אנחנו בהיריון. למייס יהיה חבר קטן... או חברה ? ״יש משהו שארצה להביא לך״ לואי אמר, הסתכלתי עליו בחיוך שובב והוא הביט בי לשנייה וקימט את גבותיו בבלבול, עד שהניד בראשו ״תוריד את המבט הזה״ אמר ״לא התכוונתי למשהו גס הארי״ ״ברור שלא״ אמרתי בציניות, אך הסתכלתי עליו בחצי חיוך. ״זה בסדר אני לא חושב שמייס מאזין״ ״אוי תשתוק״ לואי נאנח. לאחר דקות נסיעה קצרות, נסיעה שבה זמזמנו שירים יחד ולואי השתיק אותי כי אמרתי מילים לא במקום, מייסון צחק והתרגש שאני שב הביתה, והכל הרגיש מושלם, הגענו הביתה. חייכתי ויצאתי מהרכב, לואי מיהר לעזור לי ומייסון הושיט לי את הקביים שנראה היו כבדות לבחור הקטן. ״תודה לך״ אמרתי ולקחתי אותם, נשען עליהם וצועד איתם לבית, לואי ניסה לעזור לי בזה שאחז בזרוע שלי, אך זה לא באמת שינה משהו. הבחנתי בשלט על הדלת ועצרתי לקרוא אותו. הוא עשוי עץ עם קישוט בצבע שחור בפינות, היה רשום ׳כאן חיים בכיף משפחת טומלינסון/סטיילס׳. חייכתי ללואי שנראה נבוך ובחן את התגובה שלי לזה, נשכתי את שפתיי והסתכלתי על זה שוב. ״מספיק שם משפחה אחד, לא ?״ שאלתי בחיוך והתבוננתי בחיוך הנבוך שלו. ״טומלינסון נשאר״ לואי אמר, עומד על שלו. ״גם סטיילס נשאר, ללא ספק״ אמרתי. ״הפתרון המושלם״ לואי הצביע על השלט הקטן. ״ומייסון מה ?״ שאלתי ״הוא טומלינסון, אני מצטער אדון סטיילס קצת איחרת״ לואי אמר, הוציא מכיסו את המפתח של הבית והושיט לי. ״אני מרגיש שזה טקס שלם בפני עצמו-״ עצרתי את עצמי והסתכלתי על לואי, בולע רוק ומסתכל בחזרה לדלת ואז נאנח בגלגול עיניים. ״מה עשית ?״ ״תפתח״ אמר בהתרגשות, מייסון גם נראה מתרגש כאילו מחכה בפנים מופע תיאטרון. ״לואי אני נשבע שאם יש שם אנשים אני מסלק את כולם באותו רגע, אני רוצה לנוח לעזעזל...״ פלטתי בזמן שסובבתי את המפתח בדלת, פותח והאור נדלק, המון אנשים צעקו יחדיו ״הפתעה !״ הסתכלתי על לואי באדישות והוא חייך ודחף אותי עם ידו פנימה. חייכתי בנימוס, רואה את ג׳מה וגרג, אמא של לואי, כל החברים מהעבודה, זה הרגיש מוזר... אני לא אוהב את זה. ״תודה״ אמרתי נבוך, מה אני אמור לומר ? כולם מסתכלים עליי בהרגשות כאילו הרגע ילדתי, ולחשוב שאם לואי משתמש במשפט הזה זה לא רק מטאפורה. הוא באמת ילד פעם. ״אתה הולך נהדר !״ ג׳מה קראה לעברי וחיבקה אותי ״צעדי תינוק״ קרצתי. הסתכלתי על לואי שדיבר עם רוקי בצד ונראה שמח, החיוך הזה שהיה על פניו היה אמיתי. אהבתי את זה. הסתכלתי על מייסון שהתלהב מהקסמים שגרג הציג בפניו, הרגשתי בבית, ולא בגלל המיקום, בגלל האנשים. בעיקר לואי ומייסון, אבל כולם פה מילאו חלק קטן בלב שלי שלא ידעתי שהיה להם מקום שם. ״תסלחי לי אם אקח את לואי לשיחה בצד ?״ שאלתי את ג׳מה והיא הושיטה את ידה כמובילה אותי ללכת, חייכתי והלכתי ללואי, צולע יותר נכון. עיניו בחנו אותי בחצי חיוך מתרגש ״אפשר אותך ?״ שאלתי, קוטע את שיחתו עם רוקי, לפתע לואי צחק ״אפשר אותך ?״ הוא חיקה אותי ונתן טפיחה לכתפי, גלגלתי את עיניי והרגשתי שאולי באמת נשמעתי מגוחך ״אחריך״. הלכנו לחדר יחד ולואי סגר אחריו את הדלת לקצת שקט. ״כן ?״ ״תודה לאל, תכבה גם את האור, ובבקשה תעזור לי לחלוץ נעליים ?״ שאלתי, מתיישב במיטה וזורק את הקביים הצידה, מרגיש כאב קל בירך. ״לא לא לא, אתה ממש לא הולך לישון״ לואי אמר בכעס ״ומה עם כל מה שבחוץ ?״ ״כולם נהנים, מדברים, צוחקים, אני בחוץ.״ אמרתי, נשכב במיטה ועוצם את עיניי. ״אלוהים״ לואי פלט בתסכול והתיישב לידי, העביר את אצבעותיו בעדינות לאורז הזרוע שלי עד שאצבעותיו החליקו בין אצבעותיי לאחיזה מושלמת. הרמתי את ידי ונישקתי את היד שלו, פוקח את עיניי ומחייך, חש את לבי הולם ואת העולם שלי שלם. לחשוב שכל זה לא היה קורה לו לא היינו שוכבים באופן אקראי אחר היכרות בבר. לחשוב שהעולם שלי היה שונה רק בגלל החלטה אחת שונה. ״מה רצית לתת לי ?״ שאלתי. הוא עזב את ידי והוריד את הטבעת הכסופה עם היהלום השחור מהאצבע שלו, צחקתי ועצמתי את עיניי, קצת מאוחר מדי, לא ? ״עד שאקבל טבעת יותר הולמת״ אמר בקריצה. התיישבתי ולקחתי את הטבעת, מסתכל עליה ושמח שהיא עדיין פה. ״ושתקבל טבעת יותר הולמת, תסכים לשנות את שם המשפחה לסטיילס ?״ שאלתי, זוקף את גבותיי והיה לו חיוך ביישן והססן. ״אני לא חושב, אבל מבטיח שאשקול את זה״ אמר. הושטתי את ידי ללטף את שיערו ולאחר מכן קירבתי אותו אליי בשביל לנשק לשפתיי. ״כמה אני אוהב אותך...״ לחשתי, מושיט את ידי לתוך הכיס ומבחין במבט החשדן שלו. ״ואם כבר דיברנו על טבעת יותר הולמת...״ ״אתה משקר״ הוא אמר והושיט לעברי אצבע מאשימה, צחקתי והוצאתי את היד מהכיס ללא דבר. ״נכון אני משקר״ אמרתי. מסתכל בעיניו ואוחז בפניו, האגודל שלי מלטפת את הלחי שלו בעדינות ונדהמתי מהטוהר שהיה בו. ״אבל אתה יודע שתהיה טבעת...״ ״נגיע לגיל חמישים עד שיהיה לך כוח לבזבז זמן בשביל ללכת לחנות ולבחור אחת״ אמר בגלגול עיניים. ״מה זה משנה ? הטבעת לא תשנה כמה אני אוהב אותך לואי.״ אמרתי, ולאחר נשימה הוספתי ״בלי הטבעת אני יודע שאתה האחרון והיחיד שלי, אזדקן איתך.״ ״בני טומלינסון לא מזדקנים״ אמר וקימט את אפו, חייכתי והורדתי את מבטי. ״מה זה הקמט במצח אז ?״ שאלתי, לא כי יש לו, רק כי הוא מתוסבך על כך שחושב שיש לו. ״זה מהדאגה האין סופית שיש לי כל הזמן״ אמר והסתיר את המצח שלו. התבוננתי בו, הילד הקטן שהיה בתוכו ויצא החוצה רק איתי ריגש אותי, אהבתי להרגיש אותו כך בצורה הכי אמיתית, בלי מסיכות. ״אתה הגבר הכי יפה שראיתי לואי״ אמרתי בשקט, הוא התרגש ואחז בפניי לפני שנישק את שפתיי, נשכבתי ואחזתי בגבו בכדי שיהיה צמוד אליי, צמא לו. ״ואתה הגבר הכי חנפן״ לחש וצחק לפני שנישק אותי שוב, בצורה מושלמת. החלקתי את ידי באגן שלו אל הישבן וכשלחצתי הוא פלט נשימה נבוכה. ״אתה נסחף״ ״אנחנו נסחפים-״ ״הארי כולם פה בחוץ״ לחש והסתכל לדלת, אך היה לו חיוך שובב. ״אז תנעל״ אמרתי בפשטות, נראה שהוא השתגע מהיוזמה שלקחתי ורצה למנוע את זה אך פלט נשימה, קם ונעל את הדלת, הוא סיבב את מבטו אליי בחיוך ביישן וצעד באיטיות. ״עוד משהו סטיילס ?״ שאל בקול מתגרה שגרם לי לצחוק. ״בוא אליי, אידיוט אחד.״
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ואוו ואוו ואוו !!! פרק אחרון ! תודה לאל 😂🙊🌝 הרגשתי שהארכתי את הסיפור יותר מדי עד שהרעיון נעלם לי ולא באמת הרגשתי שאני עוקבת אחרי מה שאני כותבת, רציתי לסיים אותו ולהמשיך לדבר הבא ☺️ למשהו שיעניין אותי יותר ואמן גם אותכם❤️ עכשיו, הציעו לי דבר כזה. אתם תשאלו את הדמויות מהסיפור שאלות ו״הם״ יענו לכם בפרק הבא 😂 זורמים לא זורמים ? תשאלו מה שרק בא לכם. ואפרט יותר לגבי סיפור חדש בפרק הבא 🙌🏼 (זה לא פרק פרק ה׳פרק׳ הבא) אוהבת את כולם באמת תודה רבה על התגובות המפרגנות !!!❤️❤️❤️
