-פרק 17-

2.9K 127 23
                                    

בפרק הקודם:
ברגע שעיניי פוגשות את עיניו, כל הכאב בלבי חוזר, אני אוהבת אותו, ושונאת אותו כאחד.
_______________________________________
מומלץ מאוד לקרוא עם השיר שלמעלה.

נקודת מבט אנה:

״אנה אל תתחכמי״ תומאס אומר ומתקדם אליי מעט, ״מה קרה לך? למה הקאת לעזאזל״ תומאס מרים את קולו.

״ביקשתי שתעזוב אותי כבר!״ אני צועקת בחוזקה, דמעות עולות בעיניי, אני מתחילה לראות מטושטש , מתחילה לאבד את שיווי המשקל שלי, מרגישה את גופי קורס שוב.

-

וואו אני ממש קורסת, להתעלף פעמיים ביום?

אני פותחת את עיניי ורואה שאני בבית חולים, אני שוכבת על מיטה כשמחט עם עירוי נמצאת בזרועי.

״אנה לקסון?״ אני שומעת קול של בחורה, אני מצמצמת את עיניי ומביטה בה.

״אני דבון, אני אחות כאן בבית חולים״ היא אומרת בקול נעים ואני מחייכת אליה באיטיות.

״עשינו לך בדיקות... וגילינו שההקאות הן לא מוירוס.״ דבון אמרה.

״מזל טוב, את בהריון״.

״מה?״ אני שואלת ופוערת את עיניי, אני בהריון?

״ממי אני בהריון?״ אני שואלת את דבון, ״ממני״ תומאס נכנס לחדר .

״איך?״ אני שואלת מבולבלת, ״באותו היום בצימר, לא השתמשנו באמצעי מניעה״ תומאס אמר והניח את ידו על עורפו.

רציתי עכשיו שהוא ינשק אותי ויגיד לי שהוא מצטער על הכל.

״אנה תקשיבי-״ תומאס מתחיל לומר בקול נעים, אך הוא נעצר ומביט בנקודה מסויימת.

״לא״ תומאס אומר לאחר כמה שניות ופרצופו נהפך לאדיש ,אני מביטה בו , ״מה לא?״ אני שואלת בבלבול.

״אני לא הולך לגדל את הילד המסריח שלך ובטח שלא רוצה לגדל אותו איתך״ תומאס אומר בארסיות ורצינות.

אני מרגישה שכל מילה שלו היא כמו חץ שמחורר לי את החתיכות האחרונות שנותרו בלב שלי.

דמעות עולות בעיניי, תומאס יוצא מהחדר וטורק מעט את הדלת.

הדמעות יורדות מעיניי ללא שליטה, תומאס הרגע באמת אמר את זה?

מחוז ברנדוןWhere stories live. Discover now