מחוז ברנדון

-אפילוג-

בפעם האחרונה, ממליצה לקרוא עם השיר.

״איימי! קלואי! תעזבו כבר את הטלוויזיה ובואו לאכול״ אני קוראת לבנות שלי מהמטבח.

״טוב אימא!״ איימי וקלואי צועקות בקולן העדין ואני שומעת את רגליהן הקטנות רצות במדרגות.

הן מתיישבות לאכול את הפסטה בולונז והסלט שהכנתי, זה מה שהן תמיד מבקשות לארוחת ערב.

היום, לפני חמש שנים בדיוק, תומאס נרצח.

הוא הגן עליי עם גופו והוא חטף את הכדור שאני הייתי אמורה לחטוף, אחרי שניסיתי להציל אותו וראיתי שהוא לא מגיב לכלום, אדריאן לא האמין שהוא ירה בבן שלו, הוא כיוון את אקדחו מיד לכיווני.

ורגע לפני שהוא ירה בי, הוא נפל אחורה, וכך כל חייליו, פתחתי את עיניי וראיתי את החיילים של תומאס יורים לכל עבר, חיבקתי את גופתו של תומאס בחוזקה.

הם הצילו אותי, הוא הציל אותי, הוא לקח את החיים שלו כדי להציל את שלי.

אני והחיילים לקחנו את איימי וקלואי והגענו לבית של תומאס.

לתומאס הייתה הלוויה מכובדת, הרבה אנשים הגיעו להלוויה, אני לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה אז הלכתי מיד לאחר הקבורה שלו.

כל כספיו של תומאס עברו לחשבון שלי, קניתי פנטאוז גדול במרכז של מחוז ברנדון, ועכשיו אני מגדלת את איימי וקלואי לבד.

הן בנות חמש, הן תאומות זהות, שתיהן עם שיער חום בהיר מאוד, עיניים ירוקות כהות, פנים של בובה, הן קיבלו את הפנים והשיער של תומאס.

״אימא אנחנו הולכות היום לבית קב-רות?״ קלואי מעט מגמגמת, אני מביטה בה בחיוך עצוב מעט, ״כן , תסיימו לאכול ותלכו להתלבש, רוז שמה לכן בגדים על המיטות״ אני אומרת בחיוך קל.

רוז היא העוזרת בית שלנו, בכל זאת קצת קשה לי לשלב בין עבודה לבין הבנות שלי .

אני למדתי באוניברסיטה והיום אני עורכת דין, מצליחה יחסית.

היום אנחנו מציינים חמש שנים בלי תומאס, בלי אהוב לבי.

כל שנה אנחנו הולכות לקבר שלו, הבנות מניחות פרחים ואני רק מדברת אליו, בלב.

הבנות מסיימות לאכול ורצות לחדר, אני מפנה את הצלחות שלהן והולכת להתארגן.

אני לובשת את השמלה שלבשתי כשאני ותומאס יצאנו בפעם הראשונה למסעדה, אני אוספת את שיערי עם גומיה ונועלת סניקרס שחורות.

״אתן מוכנות? אני יכולה להכנס?״ אני שואלת מבעד לדלת החדר של איימי וקלואי.

״עדיין לא״ הן צועקות יחד ואני מצחקקת , ממתינה עוד כמה דקות מחוץ לדלת.

הן יוצאות עם חצאית שחורה וחולצה לבנה עם פייטים נוצצים, בידיהן זר פרחים צהובים, אלה הפרחים שתומאס אהב.

אני תופסת בידיהן ואנחנו יוצאות לכיוון הרכב.
רוז מתיישבת לידי וקלואי ואיימי מאחורה.

אנחנו מגיעות לבית הקברות, אנחנו מתקדמות לכיוון הקבר שלו, כמה דמעות זולגות מעיניי ואני מיד מנגבת אותן, לא רוצה להתפרק ליד הבנות שלי.

הן מניחות את זר הפרחים הקטן על הקבר של תומאס, הן מתיישבות על ברכיהן ומלטפות בעדינות את אבן הקבר.

אני עומדת מאחוריהן, ידיי משולבות על חזי, רוז עומדת לצידי, אני עוצמת את עיניי בחוזקה ודמעות יורדות מעייני.

״רוז, תקחי אותן הביתה בבקשה, אני אגיע אחר כך״ אני אומרת לרוז לאחר כמעט רבע שעה שהן מביטות בקבר של אבא שלהן.

רוז מהנהנת ולוקחת את הבנות איתה לרכב, אני מביטה בהן עד שהן נכנסות לרכב ונוסעות מכאן.

אני מתיישבת על ברכי, מניחה את ידי על אבן הקבר של תומאס, אני נותנת לעצמי להתפרק, דמעות זולגות מעיניי ואני בוכה בקולניות.

״למה היית צריך להגן עליי?״ אני שואלת בזמן הבכי הלא נפסק שלי, ״היית אמור לחיות עכשיו״ אני אומרת בשקט, מעבירה את ידי אחורה וקדימה על הקבר.

״אני אוהבת אותך, כל כך, אני לא מאמינה שלקחת לעצמך את החיים רק בשביל להגן עליי, אני לא מסוגלת בלעדיך, בבקשה תחזור״ אני מתבכיינת כמו תינוקת.

״אני אוהבת אותך תומאס, ואני אף פעם לא אפסיק לאהוב״ אני אומרת בקול שקט ומחייכת קלות, ״תזכור את זה כן?״ אני מצחקקת בעצב ומנגבת את דמעותיי.

אני נשארת להביט עוד כמה דקות בקבר של הבן אדם שהפך אותי למה שאני היום, לבן אדם שבזכותו אני חיה.

אני מתרחקת לאט לאט מהקבר, מנגבת דמעות אחרונות שזולגות מעיניי, ״אני אוהבת אותך תומאס״ אני ממלמלת ויוצאת משער בית הקברות.

_____________________________
אני עם דמעות, אני לא מאמינה שעכשיו זה סופי, סיימתי את הספר, אני כל כך מתרגשת.
שוב, תודה לכולם, על הכל, אני אוהבת אתכם.

כמובן שאני כבר היום מתחילה לעבוד על ספר חדש ומעניין, אני אחזור עוד מעט עם כוחות מחודשים.

ובפעם האחרונה בהחלט, לאב יוו.