מחוז ברנדון

-פרק 27-

בפרק הקודם:
אני ותומאס לא נחזור לקשר, אני אבוא אליו ואדבר איתו פנים מול פנים, אסתכל לו בעיניים, אולי פעם אחת בחיים הוא יבין אותי ויעזוב אותי כבר, אני פשוט שונאת אותו.
______________________________________
מומלץ לקרוא עם השיר.

-כעבור חודשיים-
נקודת מבט אנה:

אז כן, אני חושבת שזה די צפוי, הרי תומאס תמיד מקבל מה שהוא רוצה לא?

אני גרה אצל תומאס כבר חודשיים, כל החודשיים האלו, ביקשתי ממנו שלא יתקרב אליי , ולשמחתי הוא כיבד את הבקשה שלי.

חודשיים שלמים שאני לא מדברת עם תומאס, שום מילה לא עוברת בנינו, אני לא רואה אותו כמעט, רק אם אני קמה באמצע הלילה אני רואה אותו ישן בחדר שלו, הוא הולך בבוקר לעבודה וחוזר מאוחר בלילה.

ומה אני עושה כל הזמן הזה?

מתכוננת ללידה, בוחרת שמות לילדות, בוחרת עיצובים בחדרים, מארגנת ומסדרת כל דבר אפשרי שקשור ללידה, הרי אני תוך שבוע אמורה כבר להיות עם התאומות בידיים שלי.

הבטן שלי גדלה, וואו, היא פשוט עצומה, זה נראה כאילו בלעתי חמישה אבטיחים ואת הראש של תומאס.

תומאס אמר שאחרי הלידה הוא ישקול אם לתת לי לעבור לדירה משל עצמי עם התאומות, ואני ממש מקווה שכן.

בחרתי כל כך הרבה עיצובים יפים לחדרים, ולכל הרהיטים, אני כל כך מחכה כבר.

נקודת מבט תומאס:

אני נכנס למשרדי, טורק מעט את הדלת וקופץ באנחה על הכיסא שלי, אני עייף, מיואש, אני לא יכול לדבר לאנה או להתקרב אלייה, זה היה התנאי שלה.

אני אוהב אותה, לכן אני מכבד את ההחלטה שלה.

אני פותח את המחשב נייד שלי, וכמובן, התמונה שלי ושל אנה שהצטלמנו בצימר לפני הרבה מאוד זמן, היא נמצאת בתמונת המסך שלי.

אני מביט בתמונה כמה דקות, נזכר בימים הטובים שלי ושל אנה, אך רקיעות קטנות ונשימות קוטעות את מחשבותיי.

אני מרים את מבטי לכיוון הדלת וחצי דקה לאחר מכן הדלת נפתחת, אנה עומדת בכניסת המשרד שלי, אני מרגיש את לבי כמעט יוצא מהמקום מרוב פעימות.