פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק ג

שלום לכולם!

מקווה שאתם שומרים על עצמכם ושתהיה לכם קריאה מהנה♡

***

וולף

הבן-זונה היה מהיר. רגליו נשאו אותו כמו נוצה ברוח. הוא התעופף מהסולם למטה ובקפיצה אחת פנה תחת מרפסת המדרגות של הקומה הראשונה. הוא התחבא מפניי כמו הפחדן שהוא היה. ככל שירדתי אחריו מהר יותר, כך גם ידעתי שאני לא אספיק לתפוס אותו בזמן. ואפילו שניסיתי לירות בו כמה וכמה פעמים, הכיוון שלי היה שגוי ומצאתי את עצמי מפספס אותו בסנטימטרים ספורים.

בן-כלבה מזויין...

הלב שלי דפק בחוזקה, אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך ולהתקדם הלאה. להפך, הוא דירבן אותי יותר. האוזניים שלי זימזמו בלהט וידעתי שזה לא היה מהצלילים החדים והגבוהים של היריות, אלא מתחושת ההתלהבות שחלפה על עורי בטלטלה נרגשת. לעזאזל, אמרתי לעצמי שאסור לי להתרגש כך, הייתי אמור לעשות את כל זה בקור-רוח. הרי שהייתי חייב להפסיק להנות מהמרדפים המזויינים האלו.

אבל ככל שהתקדמתי יותר, כך גם הרגשתי את גופי מזמזם בהתרגשות לוהטת יותר. יכולתי להרגיש את קצוות אצבעותיי הרוטטות ופקדתי על עצמי להירגע. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאני לא יכול לרצוח אותו בדם קר, הרי שהמשימה שלי הייתה שונה. הייתי חייב להחזיר אותו לריידר ולמועדון בשלמותו ואסור היה לי לפקשש עם כל החרא הזה.

קפצתי מהסולם ופניתי בעקבות דמותו הנעלמת לתוך הסמטה. הוא היה זריז ונבלע במהרה לתוך החשכה. אני חושב שאולי בגלל המהירות הזאת, הוא אפילו לא הבחין שנפל לו משהו מהכיס של המכנסיים. חשבתי בהתחלה שהייתה זאת פיסת נייר, כיוון שהדבר נראה די לבן ושטוח מרחוק. אך ככל שהתקרבתי אל המטרה שלי יותר, כך גם ראיתי את האור של פנסי הסמטה הגבוהים משתקפים על פני המשטח המרובע של הדבר.

זה היה מצית זיפו ממתכת כסופה, אשר גרם לרגליי לעצור בין פסיעה לפסיעה. המצית נח בין קירות הסמטה וככל שהתקרבתי אליו, כך הצליל שזימזם סביבי החל להתגבר לכדי זעקה. זאת הייתה הצפירה המוכרת של ניידת המשטרה שהתנוססה סביבי וגרמה לי להבין שהם יתקרבו למקום מרגע לרגע. ובלי לחשוב פעמיים, התקרבתי אל החפץ והתכופפתי לעברו. לא ידעתי אפילו מדוע, אבל מצאתי את עצמי בוהה בו בחוסר הבנה.

אולי זה היה מהעובדה שזיהיתי אותו. לעזאזל, אני ראיתי אותו בעבר בין אצבעותיו של מרקוס. זאת הייתה המצית שלו. זין, לא רק שלו, אלא גם של רודי הבן שלו. וכעת שניהם מתו והמצית השתייך לילד - זה אמור היה לסמן עבורו הרבה. מצמצתי כמה פעמים, לקח לי מספר שניות להתעשת על עצמי ולקחת אוויר לתוך הנשימה שלי. השוטרים היו קרובים וכל מה שיכולתי לעשות, היה לקחת את המצית ולדחוף אותו לתוך כיס מכנסיי.