פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק ח

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

פיטר

אני לא ידעתי, כמה פעמים איבדתי את ההכרה בשעתיים האחרונות. הוטרינר אפילו לא טרח לתת לי משככי כאבים, כאשר הוא ניקה את הפצע הפתוח. הוא מרח עליי משהו, לפני שהרגשתי צריבה נוראית והתנתקתי מהעולם. וכשהתעוררתי בשנית, או בפעם השלישית, לאורך הטיפול שלו, הוא החל לחבוש אותי. הניתוק הביא לי לטישטוש מוחלט וראיתי כוכבים מרקדים מאחוריי עפעפיי בכל פעם שסגרתי את העיניים.

בחילה נוראית תקפה אותי, בחילה שהביאה לי לסחרחורת. הרגשתי מיליוני נמלים מטפסים מעלה ומטה לאורך גופי. שכבתי על צדי, על גבי האלונקה שלו, בידיעה שהמיטה הזאת הייתה מיועדת לכלב. לעזאזל איתי, אני הרגשתי כמו אחד ברגע הזה. הרגשתי חום וקור תוקפים אותי ואז הרגשתי, כאילו שעמדתי לאבד את כל התוכן שהיה בתוכי.

המזגן של המקום קירר את עורי הלוהט והעביר צמרמורות עזים לאורך גופי. שנאתי את התחושה הזאת, לא סבלתי אותה ומעבר לזה, הרגשתי שהייתי קרוב למוות שלי יותר מאשר לחיים שלי. האמת שבשלב הזה כבר התחלתי לקוות שאלוהים יקח אותי. הסבל הזה היה בלתי נשלט וכל מה שרציתי היה שזה יפסק. רציתי שהכל יפסק ואני אצא לחופשי.

"נו, איך הוא?" שמעתי את קולו המוכר של הכלב והתפללתי שיחנק בשנייה ששמעתי אותו. "סיימת איתו?"

"כמעט." השיב הוטרינר, לפני שנאנח והוסיף. "איפה היית...? נעלמת לפחות לכמה שעות-"

"הבאתי אוכל." שמעתי צליל שקט של משהו שנשמע כמו שקיות נעים מצדו השני של החדר. "נו, איך הוא?"

"החום שלו עולה." הרגשתי יד קרה נוגעת במצחי וניחשתי שהיה זה רופא החיות, "אני אתן לו אנטיביוטיקה, אבל צריך להזיז אותו למרתף... תוכל להרים אותו, נכון?" הוא שאל, אך לא שמעתי דבר בתשובה. הטישטוש המשיך לשלוט על עיניי וכל מה שהרגשתי היה משהו קטן וקשה נוגע בשפתיי, ניחשתי שהייתה זאת התרופה.

"טוב, זוז..." אמר הזאב, אחרי שלגמתי מים קרירים. המים נעו ועלו לתוך אפי. נחנקתי, כאשר הרגשתי ידיים גדולות מרימות אותי באויר. עם התנועה החדה, המים ירדו מטה והשיעול נרגע. ליקקתי את שפתיי היבשות והרגשתי אותן נדבקות ונצמדות האחת לשניה לכמה שניות. "לעזאזל, הוא לוהט-"

"כן, אמרתי לך שיש לו חום." שמעתי את הויטרינר, "טוב, תרים אותו... אני אקח אתכם למטה-" ידיו החזקות הושחלו תחת גופי, לפני שהוא עירסל אותי בזרועותיו. "- יש לכם שם את כל מה שאתם צריכים... מחר, אני אבוא לבדוק אותו בסביבות 12... אחליף את התחבושת שלו."

"מתי אתה חושב שנוכל לעזוב?" הוא שאל.

"תן לו לפחות שבוע." ענה הוטרינר, דבר שגרר נהמה שקטה מתוך חזהו של הזאב. צליל שרטט לצד ראשי, דבר שגרם לי להבין שהאוזן שלי הייתה קרובה לחזה שלו. "אין מה לעשות, וולף... אתה יודע שהילד יכול למות. נתתי לו אנטיביוטיקה... הוא צריך לשתות אותו שלוש פעמים ביום ואני צריך שאתה תשמור על זה-"