פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק יח

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

פיטר

המוות מעולם לא הרגיש טוב מזה. זה היה נעים, לפחות תחת מגע אצבעותיי. נשימותיי הרוטטות נפלטו מבין שפתיי וגרמו לי להיאנק בחנק. בעלתי רוק מבעד לגרוני הנפוח וניסיתי להניע את ראשי הצדה, דבר שגרם לי להבין שהייתי מקובע למקום.

כיווצתי את מצחי ופתחתי את עיניי. וילון עצום סגר אותי מכל צדיי והתקרה, למזלי, הייתה רחוקה ממני בפעם הזאת. מצמצתי ונשפתי, עיניי נעות לאורך התקרה הלבנה. אור הניאון מעל לראשי האיר בצבע בוהק והקשה על עיניי להישאר פתוחות.

ליקקתי את שפתיי היבשות ובלעתי את הרוק שמילא את פי. מתרגל לאט לכאב של גרוני הנפוח. לא זכרתי אפילו שהצטננתי ככה. הנעתי את עיניי הצדה והסטתי את הראש לכיוון אליו פנו עיניי. העורף שלי שרף עם כל תנועה זעירה שעשיתי.

ישו, אלוהים ומריה הקדושה. כבר לא הייתי בטוח בכלום. זה לא הרגיש לי כמו הגיהנום - לשם נועדתי להגיע, אחרי כל ההתעוללות שלי. המקום היה נוח מדי ושום דבר לא שרף מסביבי, מלבד חלקי גופי כמובן. לקחתי נשימה ונשפתי אותה.

העיניים שלי נעו מצד לצד, לפני שהסטתי את פניי לצד השני. הצוואר שלי מפיק צליל של קליק כואב. הרגשתי כאילו שכל עצמותיי פוצחו כמו אגוזים מזויינים. שכבתי על מיטה ועל הקיר, מעל לראש שלי עמדו מוניטורים שציפצפו בצליל מונוטוני ואחיד. מצמצתי וניסיתי להביט על המכונה מעליי, מבחין בכיסא התפוס.

הכיסא היה רחב ובעל משענות ידיים. הוא עמד למרגלות המיטה ועליה ישב גבר בתנוחה נינוחה. הוא היה לבוש בחולצת טי-שירט לבנה. אצבעותיו משולבות על חזהו וראשו מושפל קדימה; ניחשתי שזה היה בשינה עמוקה. ניסיתי להרים את ראשי באוויר בכדי לראות אותו טוב יותר, אך המרחק בינינו גרם לי לראות את פניו בטישטוש קליל.

צמצמתי את עיניי וכיווצתי את מצחי. היה לו זקן והשיער שלו נראה שחור תחת אור הניאון. המוח שלי ניסה להשלים את תווי פניו דרך הזיכרון של מוחי מהמרחק הזה. אלו היו פנים מוכרות מאוד - למעשה, מוכרות מדי. נתתי לראש שלי ליפול אחורנית על הכרית שלי, אחרי שכאב חד פגע בצווארי וגרם לו לשרוף.

"לעזאזל איתי."

הישרתי את מבטי אל התקרה ונשפתי. העייפות שלי הייתה חזקה מדי והטישטוש שכבש את עיניי הביא לי לכאבי ראש נורא. בלעתי רוק וניסיתי לנשום, הלב שלי פועם בקצב אחיד וחזק. לא ידעתי, אם אני חולם או שהשתגעתי ואחזור כעת אל המקרר. אבל זה לא עצר בעדי לנשום ברטט ולקוות לדבר טוב - כי תמיד היה מקום לתקוות גדולות יותר.

עצמתי את עיניי ושקעתי עמוק לתוך עמק החלומות, בהם ידיים גדולות וחזקות ליטפו את פניי והבטיחו לי הבטחות מתוקות. הן נשמעו כשבועה, אותה אמר לי גבר שאת קולו הכרתי. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז ששכבתי כך ושקעתי בתוך השינה, אבל התעוררתי לצליל מוכר. הקול ההוא דיבר והצלילים סביבי מילאו את אוזניי וגרמו לי לפקוח עיניים.