פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק יט

תכנים מיניים - ראו הוזהרתם!

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

פיטר

אם היו אומרים לי שוולף הוא גבר עדין, הייתי צוחק להם בפנים. אבל לאור העובדה שהוולף הזה נחשף בפניי, מצאתי את עצמי אוכל את הרגל של עצמי מהלם. לא רציתי לראות אותו ככה, אבל ככל שהוא טיפל בי; האכיל אותי, שמר עליי בזמן שישנתי והיה שם לחבק אותי כשהתעוררתי מאיזה סיוט. כך גם הרגשתי שטבעתי בתוך איזה חלום הזוי. העיניים האפורות האלו יכלו לחתוך פלדה, אבל במקום זאת הן חתכו אותי.

ככל שהימים עברו בבית החולים מצאתי את עצמי שוקע עמוק לתוך הבנה מעוותת; אחת שלא יכולתי לברוח ממנה. הבנתי שאני נהנה מהתנהגות המגוחכת הזאת. אני נהניתי מהעובדה שהגבר הזה טיפל בי ושמר עליי מכל רע. ולעזאזל איתי, לא יכולתי לברוח ממנו גם אם רציתי - והאמת שבכלל לא רציתי. מה שבאמת רציתי היה להישאר צמוד אליו ושהוא יחבק אותי שוב, כשהיה לי עצוב או קר.

לאיזה מן גבר הפכתי; לאחד בלי עצמות כנראה. לא היה לי את העמוד השדרה לומר לו שאני רוצה אותו, כפי שאמרתי ביום הראשון בו התעוררתי. הגוף שלי עדיין כאב כמובן, אבל זה לא שינה את העובדה שרציתי אותו. רציתי אותו קרוב אליי, אבל לרצות היה רגש מסוכן מדי - בייחוד כשהיה מדובר במישהו כמו הזאב. הרצון שלי היה שהחום שלו יפעם בתוכי; מחשבה אירוטית מדי ללילה מזויין של בדידות.

התעוררתי לאור הניאון העמום שהיבהב מעליי. החלון הוסתר על ידי וילונות לבנים, דרכם האירו פנסי הרחוב הכתומים. ניסיתי לקום, למרות ההתנגדות והחריקה של העצמות שלי. התיישבתי בהאנקה ונשפתי בעייפות. נשימתי רטטה והראייה המטושטשת שלי חשפה את המקום במשהו שהרגיש לי כמו כתמים כהים. מצמצתי והישרתי את עיניי אל הכיסא בו נהג לשבת וולף.

ראשו הופשל אחורנית. עורפו נשען על משענת הכיסא והוא שקע בשינה עמוקה. כה עמוקה שהוא לא התעורר כאשר הזזתי את השמיכה שלי והנחתי את רגליי היחפות על הרצפה הקפואה מהמזגן הדלוק. העצמות שלי התנגדו לכל תנועה מזויינת שעשיתי, אבל לא העזתי לוותר. התרוממתי ממקומי וניסיתי למצוא את שיווי משקלי על שתי רגליי הרועדות.

התקדמתי כמה צעדים לקראתו. כל צעד שלי לקח אותי קרוב יותר אל הכיסא שלו. רגליו המצולבות, נמתחו כסרגל לפניו ואצבעותיו השלובות נחו על הבטן שלו. גופו הרפוי כוסו בקעקועים, אשר הציצו תחת חולצת הטי-שירט השחורה שלו. וכעת כשהייתי קרוב יותר, יכולתי לראות את פניו בדייקנות רבה יותר. הוא היה גבר קשה, אחד שיופיו נמדד בגודלו ולא בתווי פניו.

קצוות שערו השחור הסתרבל לתוך הזקן העבה והכהה שלו. עיניו האפורות הוסתרו תחת עפעפיו העצומות. ריסיו השחורים והארוכים מדי לכל גבר על פני הכוכב הזה, נחו על לחיו הגבוהות. ויכולתי לתאר לעצמי את החיוך שהסתתר תחת שפמו - שגדל עם הימים שעברו בזמן שהיינו כאן. נתתי צעד נוסף והושטתי את ידי קדימה, אצבעותיי קרובות מספיק בכדי לגעת בלחיו המזוקנת.