פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק כב ואחרון

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

פיטר

לקח לי זמן להבין מה ראו עיניי. חשבתי שהזיתי את כל הקורה סביבי, אבל ככל שהסתכלתי עליו יותר כך גם הבנתי שזה היה אמיתי. שמעתי את וולף מקלל מאחוריי והתעלמתי ממנו. פחדתי להסיט את מבטי מהעומד לפניי שמא יעלם. עיניו הכהות בהו בי וחיוך קל עיקל את זווית פיו. הפנים האלו, אלו היו הפנים שלו ועם זאת אלו היו גם פנים זרות לחלוטין. במרכז פניו החל משמאל למצחו, מעל לאפו והישר ללחיו הימינית הצטיירה לה צלקת עמוקה, אחת שקרעה את פניו לשניים ונכנסה עמוק לתוך אפו, מעקמת אותו טיפה הצדה.

"רודי..." חזרתי בשנית.

"היי, פיטי." הוא העביר את מבטו לאורך גופי, "גדלת, פָארְטֵלִינוֹ..."

עבר המון זמן מאז ששמעתי אותו קורא לי "אח קטן". דמעות בלתי נשלטות מילאו את עיניי ונתתי להן להזדחל כנחלים לאורך פניי. משכתי באפי והתקדמתי לעברו, ידיי מושטות קדימה. עטפתי את זרועותיי מסביב למותניו והצמדתי את מצחי אל צווארו. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש והתחושה המוכרת הזאת חיממה את ליבי בצער.

"אתה חי..." יבבתי לתוך עורו, "כל הזמן הזה היית חי."

"אני מצטער, פיטי." ידו עלתה והוא הצמיד אותה אל ראשי, בדיוק כפי שנהג לעשות בילדותינו. "אני מצטער שהשארתי אותך מאחור-"

"אבל ראיתי אותך... ראיתי את הגופה שלך." לחשתי מבעד לדמעותיי.

"אני יודע, פארטלינו... אני יודע." הוא ליטף את שערי בנחמה.

"אני ראיתי אותך מת." חזרתי על עצמי.

"אתה חושב שראית אותי... אבל אבא לא באמת נתן לך לראות את הגופה, כיוון שהיא הייתה מרוסקת לחלוטין." הוא הידק את אחיזתו מסביבי, "אחרי מה שקרה, הוא הוציא אותי מכאן ושלח אותי הישר לבוסטון, אל החברים שלו... בשלב הזה כבר לא הייתי קיים, אז כשהתחילו לחפש גבר תחת השם אוסטין מולהיימר היה כבר מאוחר מדי... כולם חושבים שהוא ברח מאשתו למדינה אחרת להתחיל חיים חדשים."

"אז האוסטין ההוא הוא האחד שקבור במקומך?" שאלתי בחוסר אמונה.

"כן, פארטלינו..." הוא השיב בצער.

"זה נשמע דפוק לגמרי." מאנק מלמל לעצמו בגועל.

"למה אתה כאן?" וולף התעלם מחברו ופנה בשאלתו אל רודי.

"הייתי חייב לחזור באיזשהו שלב אחרי פטרוס." הרתעתי את ראשי למשמע דבריו של רודי, "תחילה ניסיתי למצוא אותו, אבל הוא התחבא במשך המון זמן," הוא החליק את ידו אל עורפי וטלטל אותי בחוזקה, "ואחרי זה הייתי צריך לחזור אחרי הכסף."

"אתה ידעתי איפה הכסף כל הזמן הזה," ג'קסון הופתע, "למה לא באת לקחת אותו?"

"אני לא צריך את טביעות האצבעות שלי על כל החרא הזה." השיב לו רודי, חיוך מטופש מעקל את פיו. "אני אמור להיות מת, שכחת?"