פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק טו

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

פיטר

רוח קרירה חלפה על פניי. לקחתי נשימה עמוקה פנימה ונשפתי את הניחוח המתוק של היער. הבקתה הישנה עמדה מאחוריי ואיש לא היה בתוכה. ידעתי שהיא עמדה ריקה כבר המון זמן במרכז היער המרוחק של הרי ורמונט. ידעתי גם שסמיילס ביחד עם הגבר כחול השיער שלו כבר לא היו בתוכו; הייתי כאן לבד והשקט של המקום עטף אותי ברוך.

עצמתי את עיניי ונשמתי פנימה את האוויר הצח של הירק הטרי מסביבי, יחד עם עצי היער. ריאותיי מילאו באוויר קר והרמתי את ראשי לשמיים. אור השמש ריצד תחת עפעפיי וכאשר פקחתי את עיניי, ראיתי את קרניו חודרים לתוך התקרה הירוקה של היער מעל לראשי. חזרתי אל הבקתה של רודי והייתי כאן לבד לחלוטין.

"פיטר..." הסתובבתי אחורה, אך איש לא היה שם. "פיטר." הקול נשמע דחוף ומודאג, אך הנושא אותו לא נראה בשום מקום. הבקתה נעלמה משדה ראייתי ובמקומה הופיעו רק גזעים גבוהים של עצים אינסופיים. "פיטר?" ניערתי את ראשי והרמתי את עיניי למעלה. החשכה עלתה על פני היער וסגרה מעליי. לא נותר כאן אפילו איזכור של קרני השמש.

"פיטר!"

פקחתי את עיניי למשמע הזעקה. כל הגוף שלי שרף. אוויר חד וקפוא חדר לתוכי. הרגשתי שריפה ומיד בעקבותיה קור מחריד. כל גופי שיקשק. השפתיים שלי התהדקו והלסת שלי נעה מבעד לצליל השקט של שיניי המתקתקות. שרירי הגוף שלי התכווצו והאמנתי שהיה זה יותר מהכאבים שריצדו לאורך גופי מאשר הקור שהקפיא את ריאותיי. כל גופי נפל תחת לחץ חד.

עיניי נפקחו בצימצום ומצאתי את עצמי נושף את הגועל מתוכי החוצה. הפה שלי מילא בטעם חמוץ של מתכת, בוץ ופיח - שלושה טעמים שלא היו אמורים להיות בפה של בן-אדם. מצמצתי והסטתי את ראשי לצד. המקום שעטף אותי היה שחור משחור. הוא היה חשוך וקר, כמעט קפוא תחת כפות ידיי הצמודות לרצפה קרה. שכבתי עם הגב על משהו שהרגיש לי כמו מתכת חלקה.

כפות ידיי נעו לאורך המשטח החלק עד שהן פגעו בקירות משני צדיי. הרמתי את ידיי באוויר, מעל לחזה שלי והרגשתי את התקרה מעליי קרובה לפניי. ליבי נסגר ונפתח ולרגע איבדתי את נשימתי. שכבתי בתוך תיבה סגורה ועשויה ממתכת קרה, או כך לפחות הרגשתי. החשכה סגרה סביבי וחנקה אותי והקור הקפוא הרגיש לי כמו מקרר סגור ואטום מבפנים.

נשימתי הכבידה וניסיתי להזיז את קצוות רגליי, כאשר הן פגעו בקיר נוסף אל מול כפות רגליי. הייתי סגור מכל צדיי. מישהו קבר אותי. מישהו סגר אותי מהעולם שהיה שם בחוץ. ניסיתי לנוע ולדחוף את הקיר מעליי ומצדיי, אך כל נסיונותיי היו לשווא. שפתיי נפערו ונסגרו מבעד למים שמילאו את פי, לפני שפלטתי יבבה בלתי-נשלטת של פחד. הייתי סגור בתוך החשכה והרגשתי כאילו שדחפו אותי לתוך מקרר, וסגרו אותו מכל מבחוץ.