פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק טז

שתהיה לכם קריאה מהנה~

פאק!

שכחתי להוסיף; אלימות פיזי מפורשת בפרק - ראו הוזהרתם!

***

פיטר

תמיד חשבתי שהכרתי את הגיהנום מקרוב, אבל עד הרגע הזה לא באמת חשבתי שידעתי מה הוא. וכעת, עכשיו כשזה קרה לי - עדיין, קורה איתי - אני יודע מה זה באמת ומקרוב. אני מכיר את התחושה הנוראית הזאת. היא מחלחלת לתוך עצמותיי וקוראת בשמי בכל יום ויום.

אני אפילו לא יודע כמה זמן אני פה, אבל הסיוט המתמשך הזה הפך לחלק בלתי נשלט מהגוף שלי. אמרתי לעצמי שאני צריך לדבר, לספר הכל ולהגיד להם איפה רוסו. אבל הפה שלי לא זז בשלב הזה, הלשון שלי נדבקה לתקרת פי וגרוני התהדק בחנק יום אחרי יום, אחרי יום.

הפסקתי לספור את הימים, כיוון שלא ראיתי את אור היום במקום המזויין הזה. אמרתי לעצמי, שהסוף שלי קרב ובא. יכולתי להרגיש אותו בפתח הדלת של המקרר הארור הזה. הייתי במקום בו שכנו כל המתים, במקום האחרון שהייתי אמור לגמור בו. הייתי על מפתן ביתו של אדון המוות בעצמו.

בכל פעם שהם הוציאו אותי משם; האור הבוהק של הניאון סינוור את עיניי והביא לי לאיבוד חושים. המכות שגופי סבג, החתכים של הסכינים לאורך עורי וההצלפות הבלתי פוסקות שרפו אותי מבפנים ופימפמו את עורקיי בלהט. בכל פעם שהם הוציאו אותי מהמקרר הארור, העינוי הפך לגרוע יותר וכל מה שיכולתי לעשות בתגובה היה לזעוק עד לאובדן הכרה.

החתכים נהיו עמוקים מפעם לפעם ושוב, לאחר שהם סיימו עם העינוי, הם החזירו את גופי השבור לתוך המקרר החשוך. ואחרי זמן - שבשבילי הרגיש כמו נצח, בו נתנו לי לדמם על המשטח עליו שכבתי - הוציאו ותפרו אותי מחדש. הרגשתי כמו איזה סמרטוט, הייתי סמרטוט ושום דבר כבר לא יכול היה לשנות את זה. אחרי כל עינוי, בכל יום, כל שעה וכל רגע. זה היה עד לאובדן חושים, עד לאיבוד הכרה, עד לשיכחון מוחלט.

עייף וקר. קר כל-כך שלא הרגשתי את קצוות אצבעותיי. כואב כל-כך שלא יכול לנשום בצורה נורמלית מבלי שהריאות שלי ישרקו. הלב הפועם שלי השתולל מבעד לעורי המסומר וזה הדבר היחיד שסימן על כך שנותרתי בין החיים. אלוהים, עד כמה שלא רציתי. עד כמה שרציתי למות. עד כמה שכאב לי. כל גופי שרף. הרגשתי את עורי החבול והפתוח, ואת האוויר המנשק אותו. הרגשתי את הפחד הבלתי נגמר והעצבות המתמשכת.

כמה זמן הייתי פה? כמה ימים? כמה שעות? כמה שבועות או חודשים? איפה אני? אני כבר לא זכרתי. אני לא זוכר את אפילו את שמי. ישו, אני לא זוכר איך נראתי, או איך הגעתי הנה. לא זכרתי דבר מלבד הכאב, מלבד הבדידות והפחד. אבל זה מה שהוא רצה, זה מה שהוא חלם עליו ואיחל לו; הוא רוצה לשבור אותי ובשלב הזה, אני מאמין שהוא הצליח.