פיטר והזאב | ספר שני (להט"ב)

פרק ט

למי שלא ראה, פרק ח' פורסם:)

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

פיטר

לא יודע כמה זמן שהיתי בתוך החשכה שלי, אבל הגוף שלי לא נתן לי לנוע או לזוז בזמן הזה. הרגשתי מקובע קשור וכבול למקום שלי. הרגשתי גם, כאילו שאלפי לבנים הונחו על החזה שלי ומישהו לחץ עליהם כלפי מטה. התחושה הייתה נוראית, בייחוד כשחיממו את הלבנים מעליי עד כדי להט והרגשתי את עצמי נשרף מבפנים החוצה.

לקח לי כמה ימים טוב, לפני שהצלחתי לפקוח סוף כל סוף את העיניים לרווחה. הדבר הראשון שראיתי הייתה התקרה הלבנה עם הכתמים הכהים, כתמים שסימנו לי על רקיבות. בלעתי רוק וליקקתי את שפתיי היבשות. אור הניאון הלבן האיר סביבי וגרם לי לצמצם את עיניי ולמצמץ כמה וכמה פעמים. לא יכולתי לנשום מבלי להרגיש את גרוני נסגר.

לקחתי נשימה עמוקה והרמתי את ראשי. דחפתי את עצמי על מרפקי וידיי, לפני שהתיישבתי. מבטי חלף משמאל לימין. המקום נראה מרווח וגדול, כמו חדר בבית מלון. שכבתי על המיטה, לצדי עמדה כורסא ומהצד השני של החדר, ליד הדלת עמדו השולחן והכיסא עם קומקום וכמה שקיות. לא הבנתי אפילו איפה אני, או למה הייתי פה.

עיניי חזרו אל השולחן והתרכזו על הכוס הריקה ובקבוק המים. גרוני נסגר ופי התמלא במים. שפתיי היבשות נצמדו והרגשתי את שריר הלסת שלי נע מבעד לשיניי השוחקות. התקפלתי קלות קדימה והרגשתי כאב ישיר וחד תוקף את צד בטני. הזזתי את השמיכה מעליי ונחשפתי לתחבושת הלבנה שלי. מישהו טיפל בפצע שלי; ברגע שהמחשבה הזאת חלפה בראשי, הזיכרון העמום שלי חזר להתנוסס בתוך הראש שלי.

הזאב הביא אותי לוטרינר מזויין, זה טיפל בי ואז... אז כלום. אני לא הצלחתי לזכור דבר - לא. זה היה שקר מוחלט. אני זכרתי משהו אחד, משהו שהייתי בטוח שחלמתי עליו, משהו שלא היה יכול לקרות באמת. אבל התחושה הזאת של השפתיים הקרירות שלו והזקן המסורבל ששרט את פניי, הרגיש כה אמיתי. הרמתי את ידי וליטפתי את לחיי ושפתיי בחוסר מחשבה.

"התעוררת?"

קפצתי ממקומי והישרתי את מבטי אל הדלת. לא שמעתי אותה נפתחת אפילו. הלב שלי דפק במהירות עצומה, כה חזקה שחשבתי שהוא ישמע. וולף נכנס פנימה ועצר ליד השולחן. הוא הרים קופסה קטנה והוציא ממנה כדור לבן, לפני ששפך מים לתוך הכוס ופנה אליי. צעדיו היו איטיים ומכוונים, ממש כמו של צייד מנוסה ובמקצב פעימות הלב המשתולל שלי. יכולתי להרגיש את גופי מתחמם, בייחוד כשהוא הושיט את הכדור לידיים שלי.

"קדימה..." הוא אמר, אך אני שתקתי. "ילד, אין לנו זמן... קח כדור, אהרון יבוא ויבדוק אותך ואז אנחנו נעוף מפה-"

"מ-מה זה?" שאלתי, לוקח את הכדור מידיו. אצבעותיי קופאות לתחושת המגע הישיר שלי איתו. לקחתי נשימה עמוקה, לפני שדחפתי את הכדור לפה ושתיתי את המים מהכוס שהוא נתן לי. התחושה המרירה תקפה את פי והרטיטה כל חלקיק מגופי.