PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO-17

פרק מתנה, תהנו!
-לא לגמרי ערוך.-

...

'אתה רוצה אותו, אני יכול לראות את זה,
אך גם אם תבכה מרצון- לא אתן לך לפגוע בדבר ששמרתי יותר מכל.
לא אתן לך לשבור יהלום.'

הצעדים המהירים לכיוון הדירה המשותפת הפכו לריצה כשג'ימין שמע את הבכי החלוש של השני.

"טאה? טאה! היי אני כאן." ג'ימין אסף את טאהיונג לתוך חיבוק ואלפי טפיחות רכות בראשו,

רואה את הדמעות הופכות לכתם על חולצתו.

"א-אני לא מרגיש טו-ב." טאהיונג טמן את ראשו בתוך גופו של האחר שהרגיש איך ליבו נשבר בגלל אותו קול שברירי.

"רוצה שאזמין רופא?" שאל בדאגה,

"זה הרבה כסף."

"נראה לך שאכפת לי מכסף עכשיו?" ג'ימין כימעט וצעק אך דאג למתן את קולו בהתחשבות.

"רק תנוח." ביקש והשכיב את השני על הספה.

נ.מ ג'ימין.

טאהיונג עצם את עיניו אך שבילים של דמעות שטפו אל לחייו ואני ניגבתי אותם.
כל ניגוב- מאחל לג'ונגקוק את הרע ביותר על שעזב אותו ככה לבד.

"זה החשבון." שילמתי לאותו רופא שעשה אינפוזיה לטאהיונג ונתן לו רק כדורים פשוטים שכבר היו לנו, מודה לו ומשחרר אותו ללכת.

"טאה טאה..." לחשתי והוא רק הזיז את ראשו שהיה על ברכי כעת.

"אתה בסדר?"

"אני תמיד בסדר." אוי, המשפט המוכר הזה.

-פלאשבק, נ.מ ג'ימין-

"שוב פעם תפסו אותנו בגללך!"
"הרסת לנו שוב!"
"אולי תפסיק לבוא איתנו?"
"אל תרגיש רע אבל..."
"למה אתה פשוט לא משקר?!"
"כי הוא משהק הדפוק."

"אולי תסתמו את הפה!" צרחתי על אותם אנשים שהתיימרו להיות 'חברים' אך הדבר היחידי שעשו זה לצעוק על טאהיונג.

טאהיונג, נער שכולם יכלו להודות שהיה מדהים אך עם זאת, לא יכל לשקר מבלי לשהק.

"הוא אשכרה גילה למורה שהברזנו!"

"לא אכפת לי! אם אתם יודעים שהוא לא יכול לשקר תפסיקו לחפור לו לבוא ואז לגרום לו להרגיש רע!" כעסתי והם שתקו, יודעים שלהזמין את פינוקיו היה סתם טפיחה לאגו.

"בוא, אנחנו הולכים!" אחזתי ולקחתי אותו.

"אתה בסדר?" שאלתי כשהוא פרע את שיערו, מביט בי במין חיוך מבולבל,
"אני תמיד בסדר."

"אין דבר כזה 'בסדר תמיד'." ביטלתי, כימעט.

"יש, רוצה לראות?" ידעתי שצחק אך הסכמתי במהירות, לגמרי מעוניין לשמור על קשר איתו לתמיד.