ווללל, אז הינה פרק הבונוס שהבטחתי😍
באמת שאני מתגעגעת לסיפור הזה💔
מקווה שתאהבוו!!
"אני מרגיש בהריון."
"לא אכפת לי."
"אני לא מרגיש טוב."
"כן... עדיין לא אכפת לי."
"אני חושב שאני הולך למות."
"רמת האכפתיות שלי שואפת לאפס."
"אני הולך להתעלף מכאב!"
"מה אתה לא מבין בלא אכפת לי?!" טאהיונג צרח על ג'ימין שהיה מכווץ בספה מכאבים,
לא חש בטוב.
"אמאשךך זונה! אתה סתם חרא אליי כי אני יותר מוצלח ויפה ממך! הקנאה לא עושה טוב לעור הפנים טאה!!" נמוך הקומה לא נשאר חייב, לא מנסה אפילו לא מעט למתן את קולו.
"אני חרא אלייך כי שברת לי את הטלפון."
נ.מ ג'ימין.
"לא שברתי לך את הטלפון! ניפצתי אותו."
טאהיונג היה נראה אפילו יותר עצבני, הוא קם לעברי בעצבים ושאל בלחישה;
"איך זה הופך את המצב ליותר טוב?"
"זה לא!" עניתי בכנות, "פשוט תדייק, זה לגמרי היה ניפוץ." חייכתי והבחנתי בסומק העצבני שלו עולה על פניו.
"אתה פאקינג מת!" הוא שיהק,
"אני הולך להתנקם בך!" הוא לא שיהק יותר.
"אתה צריך להרגיע את עצמך!" צעקתי גם,
"ואהבת לרעך כמוך."
הוא לא ענה יותר, רק בחן אותי במין פרצוף מיואש, כאילו ותהה לעצמו איך לעזאזל שרד אותי כל-כך הרבה זמן וּבכנות? אני לא יודע,
ילד מטורלל.
כשהבטן החלה לרעוד מכאב שוב מצאתי את עצמי רץ לשירותים, סוגר את הדלת אחרי וצועק לטאה להביא לי נייר, הוא התעלם.
"הלוו?! אני צריך נייר!"
"אני מחרבן פה!"
"האוכל שלך עשה לי רע בבטן! תביא נייר!"
"נו טאהטאה!"
"אמאשך זו-" לפתע שמעתי דלת נטרקת והרעשים הרנדומלים ששמעתי קודם נפסקו ברגע טריקת הדלת,
הוא יצא הבן כלב הזה.
אחרי מחשבה מתמשכת החלטתי להשתמש במגבת של הטמבל הזה כנייר ולהחזיר למקום,
"חרא בתחת." מילמלתי ויצאתי מהשירותים.
הימים האחרונים היו קשים עבור טאהיונג,
הפרידה שלו מג'ונגקוק הייתה הדבר הכי מפיל שחווה. דמעות ותסכול עיפעפו אותו כשהעלה את הזיכרון מאיך הריב הצעקני שלהם הפך לפרידה כואבת עבור השניים, איך הפרידה הזאת שברה באופן שווה את שניהם.
YOU ARE READING
PINOCCHIO / פינוקיו
Comédie'-"אכפת לך שאלך להתחיל איתה?" הוא שאל ומיהר להוסיף, "בגללי?" וכשעניתי בצחוק מזלזל-'לא'השיהוקים חזרו. מה לעזאזל?-' קים טאהיונג הלוקה בתסמונת פינוקיו* מצטרף לחייו של שחור השיער, ג'ון ג'ונגקוק. - הערות חשובות לקראת הסיפור. סיפור מתמשך לפעמים *תסמונת פי...
