PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO-20

אני:"פרק הבא יעלה רק בשבוע הבא."
אתם:"⁦❤️⁩⁦❤️⁩⁦❤️⁩"
אני:"טוב נו, עוד פרק!"

התגובות שלכם עושות אותי מאושרת😍
תהנו אהובים⁦❤️⁩

-

נ.מ יונגי

"לעזאזל, למה הטמבל הזה לא עונה?!"

"אה, אתה עדיין כועס..." לחשתי בתסכול, מאז וטאהיונג עזב עם ג'ונגקוק- ג'ימין לא הפסיק לדבר עליו,

מזכיר וחושב עליו כשאני זה שהיה מולו.

"אה חושב?! לא שמתי לב שאני עוד שניה נשרף מעצבים פה!" הוא צעק ואוזניו בהחלט האדימו בכל שניה שעברה.

"איפה הם לעזאזל?!"

"תרגע ג'ימין."

"הו, 'תרגע ג'ימין'? אתה יודע? העניין הזה שלכם לנסות להרגיע אותי ואת טאה עם המשפט הזה ממש מתחיל לעצבן אותי." הוא חרק בשיניו ונעץ את אצבעו בי, פרצופו כל-כך קרוב לשלי ושפתיו כימעט ונוגעות בשלי.

"אתה באמת מגזים." התקרבתי גם אני, בוחן את הגבולות שכרגע לא עניינו אותו.

"אתה וג'ונגקוק אלה שמגזימים."

"מה?" שאלתי בגיחוך, לא מבין איך אחרי החוסר שקט נפשי שלו יכל להגיד לי את זה.
אך הוא יכל,

הוא הפתיע.

"החבר שלך התעקש להתקרב לטאהיונג בצורה רומנטית ואז ברגע אחד השאיר אותו לבד בבית כשהוא מקיא והייתי צריך להזמין לו רופא," ראיתי דמעות עולות לעיניו,
"ואחרי זה, בלי בושה החלטת לשחק את עצמך גיבור גדול ולהיות בצד שלו למרות שידעת שהוא לא בסדר ו-"

"אתה לא מכיר אותו כמוני, יש לו סיבה."

"אה... יש לו סיבה, כן?" הוא גיחך והתרחק ממני באחת, גורם לקור של העולם לפגוש בפני.

"אתה חושב שאכפת לי?! הוא השאיר את החבר הכי טוב שלי לבד!" הפעם שתקתי,

לא מעז לדבר כשעיניו נשטפות בדמעות.

"ואז מה? אתם באים, מפריעים לניסיון שלנו לעודד את אחד השני ומחליטים לחטוף אותנו כאילו ובאמת יש לכם את הזכות?!"

הדמעות יצאו.

עיניו שידרו לי חוסר אונים וחששתי שאולי תלשתי ממנו את האדם היחידי שיכל לנגב את הדמעות שנוצרו בגללי.

"ו-ואנח-נו מג-מגזימי-ם?" גימגם.

"אני מצטער." משכתי אותו אליו וחיבקתי אותו, מרגיש איך ידיו עטפו אותי חזרה והדמעות חדרו למתחת חולצתי.

"אני באמת מצטער, לא ידעתי שנפגעת ככה."

"א-אני לא אוה-ב," הוא עצר לנשום עמוק,
"אני לא אוהב שהכל ניהיה רציני כל-כך."