פרק 5

439 58 8
                                    

נקודת מבט הוסוק

החזקתי את הפתק בידיי הרועדות, דמעותיי הכתימו אותו.

"מספר 12!! תתייצב מחוץ לחדר עכשיו!!" שמעתי את קולו של אחד האנשים בחלוקים הלבנים, מיהרתי לקפל את הפתק ולהכניס אותו לכיסי, ניגבתי את דמעותיי, יצאתי מהחדר במהירות ונעמדתי זקוף.

"מספר 2!! לך לחדר מספר 4!" האיש בחלוק הלבן אמר לקאי, לא יכולתי לסבול את זה.. האנשים האלה! הם מחזיקים אותנו כאן כאילו אנחנו חיות! אך לא יכולתי לעשות כלום, אני מקווה שג׳ימין הצליח לצאת.. אני לא רוצה לדעת מה קרה אם הם תפסו אותו.

"מספר 12!!" האיש בחלוק הלבן קרא בקול, זה היה המספר שלי, לא ידעתי לאיזה חדר הוא מתכוון לשלוח אותי עכשיו.. אני מקווה שזה לא יהיה יותר מידי נורא. "חדר מספר 9! עכשיו!!" הוא ציווה עליי.

הלכתי לאורך המסדרון, מנסה למצוא את הדלת עליה כתוב 9.
לאחר הליכה של כמה דקות לאורך המסדרונות הגדולים, הלבנים, הנקיים והשקטים שהתפרסו לאורך כל המקום, ראיתי את דלת מספר 9.

שלחתי את ידי באיטיות לידית, סובבתי את הידית והסתכלתי בתוך החדר. "מספר 12, תיכנס" אמר לי האיש בחלוק הלבן שהיה בתוך החדר, בחדר היה כיסא, על הכיסא הייתה משענת לגב ולידיים, אך היו חבלים הקשורים לכיסא, תהיתי לעצמי אם הוא מתכוון לקשור אותי לכיסא.

"תשב על הכיסא" האיש  אמר לי, התיישבתי,       מנסה להבין מה הולך לקרות..
האיש קשר את ידיי ואת רגליי לכיסא, לא אמרתי כלום, לא זזתי, כבר הייתי רגיל לזה.

האיש שם על הרצפה חתיכת בד מגולגלת, הוא פרס את חתיכת הבד על הרצפה, בתוך הבד היו עשרות סוגים שונים של סכינים.

"תבחר אחד" הוא אמר לי, אני יודע שאני חייב לעשות את זה אחרת משהו הרבה יותר נורא יקרה לי.

"זה" אמרתי והסתכלתי על אחד הסכינים שנראו לי הכי פחות מסוכנים למרות שכל הסכינים היו נראים חדים.. פשוט זה היה נראה קטן יותר מכל האתרים.
האיש בחלוק הרים את הסכין.

"תעצום את עיניך" האיש אמר לי, עצמתי את עיניי, פועל אחר הוראותיו בקפידה.

הרגשתי את הסכין חותכת את ידי לכל אורכה, לא העזתי לפקוח את עיניי.
"מה אתה מרגיש?" האיש שאל אותי, לא ידעתי מה לענות לו.. זה לא היה לי כואב כי התרגלתי לזה, זה גם לא הלחיץ אותי או הפחיד אותי, זה רק גרם לי לחוש שנאה ועצב, החלטתי שזאת תהיה התשובה שלי "שנאה" אמרתי לו במילה אחת.

"מה היא שנאה בשבילך?" האיש שאל אותי, ממשיך לחתוך את ידי לאורך. "שנאה היא רגש עז של שלילה, אוייבות והתנגדות, לפעמים היא גורמת לאנשים לאבד שליטה על עצמם" עניתי לו בעודי חושב על תשובתי.

"תפקח את עינייך" הוא אמר לי, עשיתי כדבריו ופקחתי את עיניי, הסתכלתי על ידי שהייתה חתוכה  לכל אורכה, בדיוק כמו שהרגשתי. טיפות דם החלו לרדת על הרצפה, טיפה אחר טיפה, משמיעות רעש כאשר נפגשות עם הרצפה.

"מה אתה חושב כשאתה רואה דם?" האיש שאל אותי "תסכול, ייאוש, כאב נפשי, אכזבה" עניתי לאיש, לא הבנתי למה הוא שואל אותי את כל זה, איך זה עוזר? במה זה עוזר?

לאחר כמה שעות ארוכות של שאלות כמעט מכשילות, האיש שחרר את ידיי ואת רגליי "תחזור לחדר שלך" הוא אמר לי.

ניסיתי להפסיק את זרימת הדם בכך שניגבתי את ידיי בבגדיי שבכל מקרה היו מוכתמים בדם.. יש לי רק שלושה חולצות, לפחות הם נותנים לנו להתקלח כל יום.

הלכתי במסדרונות הארוכים שוב, הצבע הלבן הבוהק והנקי מידי שלהם גרם לי לחשוב על העולם שבחוץ, כמה הוא שונה מהמקום הזה..
אם רק יכולתי להחליט מה אני יכול לעשות, אם רק יכולתי להיות חופשי, אם רק יכולתי להיות כמו בני אדם אחרים.

הצעדים שלי הדהדו במסדרונות, לפעמים זה הרגיש כאילו אני היחיד במקום הזה.. השקט שם היה כל כך שקט שאתה כמעט יכולת לשמוע דברים שלא היו שם, כמו ציפורים או נחלי מים.

הסתכלתי על המספרים שעל הדלתות, מנסה למצוא את דלת מספר חמישים ושלוש, זה היה מספר החדר שלי.

אני כל כך מקווה שג׳ימין בסדר, אני כל כך מקווה שהוא יצא מכאן! אני מקווה שהוא אכל, שהוא החליף בגדים, שהוא פגש אנשים שיוכלו לעזור לו. אני מקווה שיהיה לו טוב. גם אם קשה לו בלעדיי אחרי שהיינו ביחד כל החיים, אני הייתי צריך לשקר לו כדי שהוא יצא מכאן, אם הייתי אומר את האמת הוא בחיים לא היה הולך.. המשפט שאמרתי לו מהדהד בראשי בכל פעם שאני חושב על ג׳ימין, המשפט הלא נכון שאמרתי לו, השקר שגרם לו להסכים לצאת בלעדיי 'אתה תוכל לחזור לקחת אותי'.

מצאתי את דלת מספר 53, נכנסתי פנימה.
הקירות הלבנים והרצפה הלבנה החלקה, כל כך נמאס לי מזה.
המקום הזה הוא רק סבל.. אני זוכר את היום הראשון שהיינו פה, אני וג׳ימין לא הבנו שהחיים שלנו הולכים להשתנות, לתמיד.

"הוסוק! הוסוק!! תוציא אותי מכאן!!" שמעתי את קולו של ג׳ימין, הוא לא היה נשמע כרגיל, זה בכלל לא הגיוני שג׳ימין יהיה כאן, אך מיד נחלצתי לעזרתו.

ידיו של ג׳ימין היו קשורות בשרשראות ברזל בוהקות, על הרצפה הייתה כמות גדולה של דם.
"מה אתה עושה כאן ג׳ימין?" שאלתי אותו בעודי מנסה לשבור את השרשראות החזקות. "אני באתי לקחת אותך איתי!" הוא אמר לי, הופתעתי לשמוע את זה.. משהו כאן היה לא הגיוני בכלל.

"לאן נלך?" שאלתי אותו, נתתי מכות חזקות יותר לשרשראות הברזל "הביתה" ג׳ימין אמר בטון מוזר, טון חסר משמעות, חסר רגש וקר, הסתכלתי בעיניו, אלו לא היו העיניים של ג׳ימין! זה לא היה ג׳ימין!! זה היה מישהו.. משהו אחר!! זה לא האח הקטן שלי ג׳ימין!

"הוסוק! הוסוק!!" לפתע שמעתי את קולו של קאי, פקחתי את עיניי, ראיתי את קאי, הוא עמד לידי, הוא הסתכל עליי, הוא נראה לחוץ ומפוחד, המבט בעיניו סימן לי שמשהו רע הולך לקרות.

"איך הגעת לחדר שלי?" שאלתי את קאי, הוא הסתכל עליי בדאגה "א-אני שמעתי אותם!" קאי אמר לי בלחש, תהיתי על מה הוא מדבר "הם אומרים ש-שהם– הם יהרגו אותנו!! אני שמעתי אותם!!" קאי אמר לי בלחש אך שמעתי על הטון שלו עד כמה שהוא רציני ועד כמה שהוא באמת מתכוון לזה, הוא אמר שהם הולכים להרוג אותנו?

𓂀"זה סוד" || "𝚒𝚝'𝚜 𝚊 𝚜𝚎𝚌𝚛𝚎𝚝" ☾︎Where stories live. Discover now