𓂀"זה סוד" || "𝚒𝚝'𝚜 𝚊 𝚜𝚎𝚌𝚛𝚎𝚝" ☾︎

פרק 6

נקודת מבט כללית

"אני מצטער! אני מצטער!! אני מצטער!" ג׳ימין אמר בפחד שוב ושוב, הוא הרכין את מבטו לרצפה, לא יוצר קשר עין עם טאה שעמד מולו "זה בסדר ג׳ימין!" טאה אמר לג׳ימין במהירות.

"אני לא התכוונתי–" ג׳ימין אמר אך טאה קטע אותו "תירגע ג׳ימין, אני לא אפגע בך" הוא אמר לו.

הוא התקרב אל ג׳ימין "תסתכל עליי" טאה אמר לו "תסתכל לי בעיניים" הוא הוסיף.

ג׳ימין הרים את מבטו באיטיות, מסתכל לתוך עיניו של טאה "איך יצאת משם?" טאה שאל את ג׳ימין בעודו מסתכל בעיניו.

"תענה לי ג׳ימין" טאה אמר לו. "ה-האח הגדול שלי, הוסוק.. הוא עזר לי.." ג׳ימין אמר בפחד, טאה היה בשקט לכמה רגעים.

"א-אתה האח הקטן של הוסוק?" טאה שאל את ג׳ימין בפליאה, מעיניו מאיימות לרדת דמעות, ג׳ימין הסתכל על טאה בתהייה 'הוא מכיר אותי..?' הוא חשב לעצמו, אך לפתע טאה חיבק את ג׳ימין בחוזקה והדמעות ירדו מעיניו ללא שליטתו "אתה כל כך גדלת ג׳ימין!!" טאה אמר בבכי והידק את החיבוק.

"א-אני לא מאמין שזה אתה!!" טאה אמר וניגב את דמעותיו בעזרת ידיו "אתה בטח לא זוכר אותי.. אני טאה, לפני שנתיים הצלחתי לברוח מהאנשים האלה.. מהמקום הזה" טאה הסביר לג׳ימין, מיד אחרי זה הוא הפשיל את שרוול חולצתו, הוא הזיז את צמיד הכסף שלבש על ידו וחשף קעקוע המראה את המספר '002' ג׳ימין הסתכל על טאה, פתאום הוא הרגיש בטוח יותר.. ג׳ימין גם כן הפשיל את שרוול חולצתו וחשף קעקוע המראה את המספר '013'.

"אני כל כך שמח שהצלחת לצאת משם!!" טאה אמר לג׳ימין. "אבל איפה הוסוק?" הוא שאל אותו.

"הוא עדיין שם.. הבטחתי לו שאני אחזור לקחת אותו.." ג׳ימין ענה לטאה, היה אפשר לשמוע על קולו של ג׳ימין שהוא היה מלא בתקווה, טאה חייך אליו "אנחנו נחזור ונוציא משם את כולם!!" טאה אמר בחיוך רחב והסתכל על ג׳ימין, ג׳ימין הסתכל גם על טאה בחיוך.

"א-אני זוכר אותך!!" לפתע ג׳ימין אמר בקול רם "אתה היית חבר של הוסוק!" הוא הוסיף "אנחנו היינו החברים הכי טובים, אך המרחק בין החדרים שלנו לא איפשר לנו להפגש.. העברנו פתקים אחד לשני מתחת לדלת כל פעם שהיינו הולכים במסדרונות, כנראה זאת הסיבה שקשה לך לזכור אותי" טאה הסביר לג׳ימין.

"אתה יודע איך להשתמש בכוחות שלך, נכון?" טאה שאל את ג׳ימין, ג׳ימין הנהנן בראשו להסכמה. "תוכל להראות לי?" טאה שאל אותו "כן" ג׳ימין ענה.

ג׳ימין כיוון את ידו אל דף הנייר שטאה הניח על השולחן בשביל לראות איך פועל כוחו העל טבעי של ג׳ימין, ג׳ימין עצם את עיניו בחוזקה, הוא ניסה להתרכז בכדי להזיז את דף הנייר.

ג׳ימין לא כל כך ידע איך להשתמש בכח שלו, לפעמים דברים נשברים או זזים ללא שליטתו, אך זה קורה רק כשהוא מרגיש רגשות עזים או כאב עז.

"ה-היי, ג׳ימין אתה בסדר?" טאה שאל בדאגה את ג׳ימין שכל כך התאמץ להזיז את דף הנייר.
לפתע דף הנייר התרומם באיטיות לאוויר, ג׳ימין הסתכל על הדף בריכוז רב בעוד טאה מסתכל מהופנט על דף הנייר העומד באוויר "זה מדהים ג׳ימין!!" הוא אמר לו, אך לפתע הדף נפל על השולחן בחזרה.

"ג׳ימין?" טאה שאל לשמו של ג׳ימין, אך לפתע ג׳ימין התמוטט על הרצפה.

"אני כל כך מצטער.. לא ידעתי שאתה–" טאה אמר, אך ג׳ימין קטע אותו "זאת לא אשמתך.. בכל מקרה אני צריך להתאמן כדי שאני אוכל להוציא את הוסוק." ג׳ימין הסביר לטאה במהירות.

"מה הכח שלך?" ג׳ימין שאל את טאה בסקרנות "אני יכול לגרום לאנשים לראות אשליות" טאה הסביר לג׳ימין "כבר שנתיים אני מתאמן בשביל הרגע שאני אחזור לשם, כדי שאני אוכל לעזור לכולם לצאת משם!" טאה המשיך.

"הנה, אני אדגים לך" טאה אמר לג׳ימין, הוא הסתכל על חלל החדר.
לפתע החדר היה מלא בציפורים קטנות וצבעוניות, ג׳ימין הסתכל על הציפורים המרחפות בחדר, הוא היה המום מהמראה המרהיב והקסום אשר מילא את החדר, זה היה נראה כמו חלום.

"זה כל כך יפה" ג׳ימין אמר, מסתובב סביב החדר בשביל להסתכל על הציפורים המרחפות, צבועות בשלל צבעים.

טאה וג׳ימין ישבו על המדרגות שהיו מחוץ לבית, אלה היו שלושת מדרגות עץ שהובילו אל דלת הכניסה של הבית.

"איך ברחת משם..?" ג׳ימין שאל את טאה "אני הייתי מפורר את הכדורים שהם נתנו לנו כדי לגרום לכוחות שלנו להיות לא שימושיים, אני הייתי צריך לפורר אותו כי לא היה שום מקום להחביא אותו.. אתה יודע. אני פיזרתי את הפירורים לכל אורך המסדרונות כך שלא יוכלו להבחין בהם. ככה הכוחות שלי עדיין היו שימושיים.
אני והוסוק תכננו תכנית בעזרת פתקים שהעברנו אחד לשני, שלושתינו היינו אמורים לצאת משם, ואז לחזור ולהציל את כולם.
אמרתי להוסוק לספר לך, אך הוא אמר שהסיכוי שנצליח הוא נמוך מכדי להעלות לך את הציפיות.
באותו לילה שתכננו במשך חודשים רבים, גרמתי לאחד באנשים בחלוקים הלבנים לראות אשליה, כאילו המקום עולה באש. הוא היה האיש היחיד במסדרון שבו היו החדרים שלנו.
האיש הלך לכיוון האש, כנראה בשביל לכבות את השריפה, בזמן הזה רצתי לאורך המסדרון, ניסיתי למצוא את חדר מספר 53 אך לפתע- האיש הבחין בי.
רצתי במהירות האפשרית עד לדלת הכניסה, הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה, אני אצא משם! ואז אני אחזור ואוציא את כולם!!
אך פתאום ראיתי שהאיש לא מאחוריי יותר.
אני יודע שהוסוק עשה את זה בשבילי.. אני יודע שהוא השתלט על המחשבות של האיש הזה בשביל שהוא יפסיק לרדוף אחריי.
לקחתי בידי את המפתח ופתחתי את הדלת, זה היה כל כך קשה להשיג את המפתח הזה.
יצאתי במהירות החוצה, טיפסתי מעל שער הברזל החלוד והגדול ששמר את המקום סגור ומבודד.
היה מאוד קל לפספס את המקום הזה כי העצים הסתירו אותו.
רצתי משם, רצתי בכל כוחי במשך שעות ארוכות עד שנגמר לי הכוח.
אני הייתי באמצע שום מקום.. היו שם רק עצים וכביש, זה היה לילה, עמדתי שם, הסתכלתי על המכוניות העוברות, רעדתי מקור.
ניסיתי לאגור עוד כוח כדי שאני אוכל להתקדם, לא ידעתי לאן אני מתכוון ללכת או מה אני מתכוון לעשות, אבל ידעתי שאני חופשי.
לפתע מכונית עצרה לי, ג׳ונגקוק ויונגי יצאו מהמכונית, לא הכרתי אותם, חשבתי שאני לא יכול לסמוך עליהם, נכנסתי למכונית שלהם ונסעתי איתם לכאן, לבית הזה, שכאן אני גר כבר שנתיים, אני אוכל כאן, אני הולך לבית הספר.
ג׳ונגקוק, יונגי, ג׳ין ונאמג׳ון הם המשפחה שלי".